ברפובליקת ויימאר היו כ-20,000 עורכי דין, 4,000 מהם יהודים. הם החזיקו בתפקידים בכירים במשרד המשפטים, בפרקליטות, בלשכת עורכי הדין ושימשו כשופטים בכל הערכאות. עם עליית הנאצים לשלטון ב-1933 התחיל תהליך הדחיקה החוצה של היהודים מהחיים הציבוריים והכלכליים הגרמניים, תהליך שלא פסח גם על עורכי הדין. לתהליך היו שני ראשים – שורה של חוקים מפלים ותקנות (אחרי הכל, בזכות "חוק ההסמכה" יכלה הממשלה הנאצית לחוקק מה שרצתה) שהוציאו את היהודים וכל מי שלא ארי החוצה מהמקצוע. הראש השני היתה אלימות פשוטה של בריונים.
במרץ 33 הלך ד"ר מיכאל זיגל, עורך דין יהודי מכובד ממינכן, לתחנת המשטרה כדי להתלונן על מעצר מנהלי של לקוח שלו, שנשלח לדכאו, מחנה מעצר מסוג חדש שהנאצים הזדרזו להקים בפאתי מינכן. במקום לקבל את תלונתו התנפלו עליו אנשי האס.אה., החולצות החומות, מיליציה נאצית, הרביצו לו, הסירו את נעליו וגרביו, גזרו את מכנסיו והוליכו אותו בקארלפלאץ, הכיכר הראשית של העיר, כשהוא נושא שלט "לעולם לא אלך עוד להתלונן במשטרה", כשהם מלווים את צעדיו בלעג. זו התמונה בראש הטור הזה. הנה עוד אחת (שנצבעה על ידי מחשב):
מישהו צילם את שתי התמונות האלו, והוציא אותן החוצה. הן התפרסמו בכל העולם והיו לאחד הסימנים המבשרים על עריצותו של היטלר:
ההשפלה שמצעד הביוש של זיגל סימל היתה מנת חלקם של רבים מהפרקליטים היהודיים. חלקם ברח, חלקם התאבד, רובם ניספה בשואה, חלק קטן מהם, 130, הצליחו להגר לפלשתינה והיו כאן ממכונני שלטון החוק בישראל: שר המשפטים פנחס רוזן, השרים פרץ נפתלי וגיורא יוספטל, השופטים חיים כהן, אלפרד ויתקון ויואל זוסמן, ומבקר המדינה הראשון, זיגפריד מוזס
וד"ר זיגלר? הוא עצמו הצליח לשרוד בגרמניה עד 1940, אחרי שהצליח לשלוח את ילדיו בטרנספורט הילדים לבריטניה. הוא ואשתו הצליחו לקבל ויזה לפרו ודרך ברית המועצות והמזרח הרחוק הגיעו, בסופו של דבר לפרו. הוא קיבל בחזרה את רשיון עריכת הדין הגרמני שלו, אם כי לא חזר לעבוד בגרמניה מעולם. הוא נפטר בגיל 97, ותמיד נהג לומר על הימים בהם תמונתו סימלה את תחילת העריצות הנאצית: ניצחתי את כולם. כל אלו שמסביבי בתמונה כבר מתו, אני כאן.
