גבר, שאומץ בעת שהיה בן 7, תבע את הוריו המאמצים, עיריית ירושלים והמדינה על ההתעללות וההשפלה שעבר אצל הוריו המאמצים במשך שנים. לאחר 13 שנות משפט, שופטת בית המשפט המחוזי בירושלים, מיכל דבירי רוזנבלט, פסקה שהוא יקבל סך של 436,570 שקלים, שני שליש מהם מהוריו המאמצים, שליש נוסף מעיריית ירושלים ועוד 50 אלף שקלים שכר טירחת עורך דין. את התביעה נגד המדינה דחתה השופטת.
התביעה עסקה בהליך אימוץ שלא עלה יפה, נסיבותיו מצערות, ואין ספק כי נפגעו ממנו בהיבטים רבים הן הילד המאומץ והן האם המאמצת. מעשיה ומחדליה של האם המאמצת כלפי הבן המאומץ. השאלה שעלתה היא האם במעשיה ביצעה האם המאמצת נגדו עוולות נזיקיות אשר גרמו לו נזקים, ומזכות אותו בפיצוי. כשאלה נפרדת, נבחנה גם אחריות הרשויות – מערך הרווחה בעיריית ירושלים מזה, והשירות למען הילד – מזה, לנזקים הנטענים.
על פי התביעה, שהוגשה על ידי גבר שכיום הוא בן 37, הוא אומץ בהיותו בן 7 שנים ובתביעתו טען לשורה של מעשים ומחדלים שבוצעו כלפיו בידי אימו המאמצת, אשר לטענתו מהווים מעשי התעללות קשים שגרמו לו, לטענתו, לנזקים ארוכי טווח ומסוגים שונים, בגינם הוא עותר לפיצוי כספי. התביעה הוגשה גם כנגד עיריית ירושלים, האחראית על שירותי הרווחה המוניציפאליים אשר לטענתו ידעה, באמצעות מערך העובדות הסוציאליות של העיריה, על התנהלות פסולה כנגדו אך לא פעלה בנדון.
בבית הוריו הביולוגיים סבל התובע מהזנחה קיצונית, בדומה ליתר אחיו. תנאי מחייה היו קשים ביותר בבית, רעב, העדר היגיינה, צואה מרוחה על הקירות, נמצאו כינים ורימות בראשי הילדים. מלבד תנאי המחיה והתברואה הירודים, סבל התובע גם מדחייה רגשית קשה מצד הוריו, בעיקר מאביו, ונאמר לו שוב ושוב כי הוא ילד רע. תוארה במסמכים אלימות פיזית ואלימות מינית בין ההורים, גם ממש לנגד עיניהם של הילדים. באותו זמן, הנתבעת פנתה עם בעלה לאמץ ילד, ואף הביעו נכונות לאמץ ילד עם צרכים מיוחדים, לצד כניסה לרשימת ההמתנה הממושכת לאימוץ תינוק ללא צרכים מיוחדים. בני הזוג פגשו את התובע, ובהמשך לכך, קיבלו אותו לביתם למסגרת של אומנה עם אופק לאימוץ, ולאחר שנה הוא אומץ.
לאורך השנים לאחר מכן, החל משנת 1992 או בסמוך לכך, החלו להתקבל אצל העובדות הסוציאליות מטעם עיריית ירושלים דיווחים ממספר מקורות ודובר בהם בעיקר על אמצעי ענישה חריגים שבהם נקטה הנתבעת כלפי הילד. בין לבין, בעלה של הנתבעת נעלם לפתע וברח לארצות הברית לבלי שוב, בהותירו אחריו חובות רבים.
התנהגותו של הילד המאומץ גרמה לסילוקו מבית הספר ובטרם מלאו לו 13 שנים. הוא אושפז בבית החולים איתנים במצב נפשי קשה וכעבור שנתיים הועבר לאשפוז יום, לאחר שהתקבל למשפחת אומנה. התובע טען בתובענה למעשי התעללות והשפלה כלפיו, לצד פגיעות פיזיות ואמצעי ענישה חריגים ואיומים מצד אימו המאמצת, כאשר בין השאר הוא אולץ לאכול בניגוד לרצונו, עד אשר הקיא את המזון, ואז אולץ לאכול את הקיא, אולץ לעמוד מול הדלת, עם הפנים לדלת, למשך כל היום. כאשר הטיס מטוס מנייר דרך החלון, בתגובה היא הפשילה את מכנסיו ונתנה לו מכות בישבנו. אחר כך ניערה אותו דרך החלון, ולאחר מכן החטיפה לו שתי סטירות חזקות. באחד המקרים הפילה את התובע לרצפה, סטרה לו וירקה עליו, ואמרה לב', בעלה, לצלם האירוע בווידאו. לאחר מכן אילצה את התובע לצפות בווידאו ולהגיד שהוא ילד רע, הכתה את התובע באוטו "מכות רצח" וכששבו הביתה המשיכה להכותו, באחד הימים האם שלחה את הילד לבית הספר עם חולצה שבה השרוולים נתפרו, כך שלא יכול היה להוציא את כפות ידיו מחוץ לשרוולי החולצה, ועוד דברים דומים.
באשר לעיריית ירושלים, נטען שהיא האחראית על פיקוח על תהליכי אומנה ואימוץ של ילדים בשטחה המוניציפאלי. לטענת התובע, שם היו מודעים לפחות לחלק ממעשי ההתעללות של האם המאמצת, אך לא פעלו כנדרש על מנת להוציא אותו מידיה של המשפחה המתעללת.
בכתב ההגנה טענה האם כי השירות למען הילד הסתיר מנתבעת 1 ובעלה ב' את המידע על אודות מצבו הנפשי האמיתי של התובע' ועברו הקשה במשפחתו הביולוגית, ולאחר הגעתו לבית המעבר. אילו ידעה נתבעת 1 את מצבו הנפשי האמיתי של התובע, לא היתה מסכימה לאמץ אותו. יתר על כן, התמודדותה עם התובע היתה שונה אילו מלכתחילה היה בידיה המידע המדויק לגבי מצבו הנפשי, ואילו ניתנו לה הכלים המתאימים להתמודד עם מצבו. לטענתה היא היחידה שעמדה לצד התובע לאורך שנים, תוך הפגנת כוחות נפשיים אדירים למענו, וחיפוש מתמיד ובתום לב אחר טובתו ורווחתו. לדבריה היא מעולם לא התעללה בו, פיזית או מנטאלית.
השופטת דבירי רוזנבלט כתבה בהחלטתה כי את ייסורי הסבל לא ניתן לשנות. "את ההשפלה שחש התובע כשנשלח לבית הספר בשרוולים תפורים אין דרך להשיב. אין כסף שילטף וירפא את הכאב הפיזי והנפשי שסבל מנחת הזרוע לאורך שנים, ושום ממון לא ישיב לתובע את החירות שניטלה ממנו עת ננעל בחדר ביתו למשך ארבעה חודשים, כל זאת בהיותו ילד צעיר, עול ימים, מאומץ וחסר ישע, התלוי באופן מוחלט בחסדיה של נתבעת 1 ובהחלטותיה".
השופטת הוסיפה: "מסכת הכאב הנפשי, ההשפלות, העונשים, ההכאות, נעילתו הממושכת בחדר ביתו, וכל יתר המעשים הפוגעניים שהיו צבע ימיו ולילותיו במשך מספר שנים, ותוארו לעיל, הם המצויים בגרעינו הקשה של תיק זה, ואשר מצדיקים חיוב הפוגעות – נתבעת 1 במעשיה, ונתבעת 2 במחדליה – בפיצוי כספי שיעשה עמו צדק וישיב האיזון על מכונו".
לסיכום, לאחר שהשופטת דבירי רוזנבלט, קבעה את סכום הפיצוי, כאמור בסך מאות אלפי שקלים, היא סיכמה: "אימוץ הינו הליך שאליו מתנקזות תקוות גדולות וציפיות של הורים מזה ושל ילד מזה, לשם יצירת קשר משפחה אמיתי ביניהם, הגם שהילד נולד להורים אחרים. תיקי אימוץ מלווים תמיד בנסיבות חיים לא פשוטות ומורכבות, עד כי לא נמצא מנוס מלבד הוצאת ילד מביתו, ניתוקו מהוריו מולידיו, העברתו למשפחה אחרת, שבה ייקלט לחיקם ובה יהיה מעתה – ילדם. ההליך כאמור, מלווה תקווה והתרגשות כי החיבור יצלח, כי ההורים המאמצים יזכו לילד לו פיללו וירוו ממנו נחת, לצד תקווה כי הילד ימצא במשפחתו החדשה שלווה לחייו ויסופקו לו צרכיו, הזדמנות לחיים טובים בהרבה מאלו שזכה להם בבית הוריו הביולוגיים. אימוץ הוא מהלך חברתי נעלה, רגיש ביותר ומיוחד, המקנה לשני הצדדים הזדמנות לדרך חדשה להגשמה, ולחיים. אלא, וכפי שמלמד התיק שבפניי, יש והחיבור שבין ההורים המאמצים לבין הילד המאומץ אינו צולח, התקווה – מכזיבה, והציפיות לחיבור משפחתי עמוק ואמיתי אינן מתממשות".
_______________________
https://obiter.co.il/lawyer/%d7%a2%d7%95%d7%93-%d7%93%d7%99%d7%a0%d7%99-%d7%9e%d7%a9%d7%a4%d7%97%d7%94-%d7%a8%d7%9f-%d7%a8%d7%95%d7%98/
