בשבת קיצית באוגוסט 2008 הגיעו בני זוג צעירים ל'חוף הקשתות' בטירת הכרמל, שהיה הומה אדם עם מתרחצים רבים. כשהגיעו נכנסו השניים למי הים עד לגובה הכתפיים בלבד, כאשר הים היה נראה רגוע. תוך כדי שהותם במימי החוף, החלו להתפתח תנאי סחף, אשר סחפו בהדרגה את השניים למעמקי הים.
כשהבינו זאת החלו לנסות להיחלץ מהמים ולהגיע בשחייה חזרה לחוף, אך הים האכזרי סחף את בת הזוג והיא מצאה את מותה בטביעה.
בעקבות המקרה הטראגי הגישו הוריה תביעה כנגד עיריית טירת הכרמל וכנגד המדינה. בכתב התביעה נטען כי "הנתבעות יצרו מצג שווא רשלני כלפי המבקרים בחוף שלפיו מדובר בחוף פעיל, ועודדו הגעת מתרחצים אליו חרף היותו בלתי מוכרז או מסוכן לרחצה".
התביעה התבררה בבית משפט השלום בפני השופטת הבכירה כאמלה ג'דעון. את משפחתה של המנוחה ייצג עוה"ד יעקב פלדשטיין, ואת העירייה ייצג עוה"ד ווסים אבו חאטום. המדינה יוצגה על ידי פרקליטות מחוז חיפה.
בפתח דבריה, בחרה השופטת לבקר את התנהלות המדינה בתביעה על כך שניסתה להימנע מבירור חובתה. "אמנם עמידה על זכות דיונית ו/או מהותית הינו דבר לגיטימי ומבורך, קל וחומר כשמדובר במדינה, אולם התנהלותה של המדינה בהליך דנן עוררה מספר תהיות, וקשה היה להשתחרר מן הרושם שלפיו, המדינה כגוף שלטוני שאמון על טובת הציבור כאמור, בחרה להיאחז בהליך זה, בטענות פרוצדוראליות ואחרות לרבות בהסכם הפשרה שהושג בין התובעים והעירייה, במטרה להימנע מבירור חבותה ביחס לאירוע נשוא התביעה".
לא נקפו אצבע
השופטת ציינה כי לאורך שנים התנהל חוף הקשתות כחוף פעיל שבו נהג הציבור לנפוש, אך המדינה והעירייה, "לא נקפו אצבע על מנת להזהיר את ציבור המתרחצים כי מדובר בחוף לא מוכרז ללא שירותי הצלה.
המדינה והעירייה ניסו לטעון כי הוצבו שלטים המזהירים את הציבור, אך הטענה לא הוכחה, ומהעדויות עלה כי לא היה כלל שילוט. העירייה השכילה להגיע להסכם פשרה עם התובעים, אך המדינה התעקשה כי היא אינה אחראית. לטענתה לא היה מצג שיכול להטעות, ויתרה מכך – המנוחה וחברה ידעו כי מדובר בחוף שאינו מוכרז ואין בו שירותי הצלה.
השופטת קבעה כי אחריותה של המדינה במקרה מתבטאת בעצימת עיניים ממצב דה פקטו השורר בשטח אשר נמצא בבעלותה. מסקנת השופטת היא כי למרות הפעילות האינטנסיבית והגלויה לעין שהתנהלה בחוף לאורך שנים, המדינה לא נקפה אצבע לבחינת הפעילות שנעשתה בחוף ולבדיקת הסיכונים הטמונים בפעילות זו.
המדינה התרשלה
לדברי השופטת לא הוכח כי המדינה לא בחנה בצורה עניינית את האפשרות להפעיל את סמכויותיה להסדרת הרחצה בחוף, או לחלופין לאסור הרחצה בו, או לפנות לעירייה בדרישה להפעלת סמכויותיה. "משמעות הדבר שהמדינה התרשלה באי הפעלת סמכויות סטטוטוריות שהוקנו על פי חוק ההסדרה ואשר נועדו למנוע את הסיכון שהתרחש".
המדינה טענה כי יש להטיל על המנוחה אשם תורם בשיעור של 100 אחוז, אך השופטת לא שוכנעה. מכיוון שהפיצוי שתקבל המשפחה נחתם בהסכם פשרה "על הצד הנמוך", בחרה השופטת שלא להפחית מסכום זה עקב אשם תורם.
מבחינת חלוקת האחריות, נקבע כי לעירייה היו יכולות אפקטיביות יותר של פיקוח, שליטה ובקרה על מה שקורה בחוף, ולכן היא האחראית העיקרית בשיעור של 70 אחוז. על המדינה תוטל אחריות בשיעור של 30 אחוז.
התוצאה היא אם כן, שהעירייה תשלם לתובעים כפי שסוכם ביניהם, סך של 415 אלף שקלים. המדינה תשלם לעירייה 124 אלף שקלים בשיעור של 30 אחוז מסך הפיצוי הכולל.
לפסק הדין המלא לחצו כאן
