השופטת חגית מאק-קלמנוביץ מבית המשפט המחוזי בירושלים, החליטה לקבל את ערעור המדינה על פסק הדין שזיכה את הנאשם דור עובד מעבירה של הסתה לאלימות.
נגד עובד הוגש כתב אישום בו יוחסה לו העבירה, בהתייחס לפרסומים שפרסם באמצעות ה- WhatsApp. המסרים הועברו בשתי קבוצות ווטסאפ, שנגעו לפינוי היישוב עמונה.
עובד כתב את ההודעות הבאות, שעל בסיסן הוגש כתב האישום:"מטה עמונה הודיעו שהפינוי יעבור בלי שום דבר שהוא מעבר לנוכחות במקום, ואפילו אם מכים בנו לא להחזיר, וכל מי שלא בראש הזה – שיעזוב. להבנתנו למאבק בצורה זו אין סיכוי להציל את עמונה". בהודעה נוספת כתב, "אני בעד לא להקשיב לוועד עמונה ולהילחם עד טיפת הדם האחרונה".
בהודעה אחרת כתב, "אסור לציונים הארורים שהם יכולים לעשות מה שהם רוצים בלי שזה יעבור בשתיקה". בתגובה להודעה זו כתבה חברת הקבוצה בשם מיכל: "אלימות זו אף פעם לא הדרך אבל כשאין ברירה, אין ברירה".
הודעה נוספת שכתב היא, "בעמונה הזו צריך שיהיו פצועים – אך ורק מהצד של הציונים הארורים". בתגובה להודעה זו כתבה חברה בקבוצה: "מבחינת וועד עמונה לא". עובד השיב השיב וכתב: "לא שוטלים (כך במקור) את וועד עמונה מי הם בכלל?". חברה אחרת בקבוצת הווטצאפ בשם רחל כתבה: "ציונאצים".
כפר בכך שקיים דבר כזה ווטסאפ
המדינה טענה בכתב האישום כי הפרסומים מהווים הסתה לאלימות.
עובד כפר בכל המיוחס לו, בין היתר בעצם הפרסום, בכך שהפרסום מהווה הסתה לאלימות, "בכך שקיים דבר כזה ווטסאפ", ובכך שקבוצות ווטסאפ היוו במה לחשיפת תכנים והבעת תמיכה בתכנים אלו.
בהכרעת דינו פירט בית משפט השלום את מסכת הראיות שבפניו וקבע ממצאים עובדתיים הדוחים ברובם את טענותיו של עובד.
טענתו שביום הרלוונטי לא היתה לו גישה לטלפון שלו נדחתה, וגרסתו בעניין זה נמצאה בלתי מהימנה. נקבע כי הוא פרסם את הפרסומים. גם טענתו כי עבירתה הסתה אינה מתקיימת כאשר הפרסום מופנה לקבוצת ווטסאפ מסויימת ומוגדרת נדחתה, ונקבע כי פרסום כזה עשוי לבוא בגדרי עבירת ההסתה, ויש לבחון אותו בהתאם לתכנו.
עם זאת, בית המשפט בחן את הנסיבות הרלוונטיות והגיע למסקנה שעבירת ההסתה לא הוכחה, שכן "לא הוכח כי היתה קיימת 'אפשרות ממשית' שהפרסומים המסיתים בנסיבות הפרסום יביאו למעשה אלימות", ולפיכך החליט לזכות את עובד מהעבירה שיוחסה לו.
בהודעת הערעור שהוגשה טענה המדינה, באמצעות בא כוחה עו"ד ארז פדן, כי ערכאת השלום טעתה בקביעה שלא הוכחה אפשרות ממשית לעשיית מעשה אלימות או טרור.
בנוגע להיקף הפרסום טענה המדינה כי הוכח מספרם של חברי הקבוצה וכי ככל שהפרסום המסית מתפרסם באוירה ציבורית נפיצה יותר, גדל פוטנציאל ההשפעה שלו גם אם היקף הפרסום מצומצם. עוד נטען כי עובד היה פעיל מאד בקבוצה ובעל מעמד דומיננטי
בא כוחו של עובד, עו"ד יצחק בם, טען מנגד כי הודעה הנשלחת בקבוצת ווטסאפ סגורה אינה בגדר פרסום, שכן פרסום כזה צריך להיות נגיש לציבור או לחלק ממנו. במקרה זה, מדובר בפרסום המיועד לקבוצה מצומצמת ומוגדרת מראש של אנשים.
"הטקסט מעודד ביצוע מעשי אלימות"
השופטת סקרה את יסודות העבירה, וקבעה כי אכן, המונח פרסום מעצם טיבו דורש פומביות ופרהסיה, אולם זו יכולה להתקיים גם במרחב הוירטואלי. מבחינת השאלה העיקרית של הערעור – האם מתקיים מבחן האפשרות הממשית למעשה האלימות, קבעה כי שגה בית משפט קמא במסקנתו, והיה מקום לקבוע כי עובד ביצע את העבירה שיוחסה לו.
"במקרה זה, גם כאשר זהויותיהם של חלק מחברי הקבוצה אינן ידועות, ומבלי שכל חברי הקבוצה נחקרו ונבחנה השפעת הפרסומים עליהם, ניתן להגיע למסקנה שהפרסומים עומדים במבחן האפשרות הממשית".
מבחינת תוכן הפרסום, לדעת השופטת יש בדבריו של עבוד קריאה ברורה לפעולה: "לא לעבור בשתיקה, להילחם עד טיפת הדם האחרונה, לגרום לכך שיהיו פצועים בצד השני, לנקום. הטקסט מנוסח באופן המעודד ביצוע מעשי אלימות".
לאור כל זאת קבעה השופטת מאק-קלמנוביץ' כי יש לקבל את הערעור ולהרשיע את עובד בעבירה המיוחסת, ועל כן הדיון חוזר לבית משפט השלום לצורך גזירת הדין. שני השופטים הנוספים, השופט ארנון דראל והשופטת ענת זינגר הסכימו עם מאק-קלמנוביץ' והערעור התקבל פה אחד.
