מאחר וחוק לשון הרע מככב בשנים האחרונות בזירה המשפטית והציבורית, וכולנו נחשפים לשמו רבות ברשתות החברתיות ובאמצעי התקשורת, כדאי להכיר ולדון גם באחת מטענת ההגנה המרכזיות בחוק:
הגנת "אמת דיברתי", או בשמה הרשמי יותר: הגנת "אמת בפרסום".
הגנה זו מוכרת בציבור בהקשר של חוק איסור לשון הרע, אולם לא כולנו מכירים אותה היטב לפרטיה, וחשוב לדעת שהגנת אמת בפרסום אמנם שרירה וקיימת אך היא מוגבלת וכוחה תלוי בנסיבות המקרה.
הגנת אמת דיברתי מעוגנת בסעיף 14 בחוק איסור לשון הרע, כמו גם בפסיקה ובהלכה, הקובעת כי אם הדברים שפורסמו, הינם דברי אמת, ובאם יש בהם עניין ציבורי, אפשר כי המפרסם יהיה מוגן משפטית, ולא יידרש לעונש או לפיצוי כלפי הנתבע או המתלונן.
אולם, איך נקבע האם הדברים הם דברי אמת, כיצד מוגדר העניין הציבורי ואיך מתאים עצמו החוק לעידן האינטרנט, שבו כולנו מביעים דעתנו אודות מוצרים, שירותים, אנשי מקצוע ואנשי ציבור?
חשוב להבין ש"עניין ציבורי", משקף את עיקרון "זכות הציבור לדעת".
כלומר, לא כל פרט שמעניין את הציבור, הוא "עניינו", ולא תמיד רצון הציבור לדעת, מעניק הכשר לפרסום של פרט כלשהו.
למשל, גם במסגרת פרסום אמת, עדיין עומדת לאדם הזכות לפרטיות, ויש לכבד את צנעת הפרט. פרסום פרטים אינטימיים או אישיים אודות אדם פרטי, אשר יש בהם כדי לפגוע בו, אינו כשר, גם אם הציבור או קהל מסוים, מתעניין בפרטים אלה.
בהקשר זה חשוב לציין כי לעתים יש הבדל בין דמות ציבורית לבין אדם פרטי.
ישנה הנחה לפיה ידוענים ואנשי ציבור בחרו ביודעין בעיסוק אשר כולל פרסום של קורותיהם, ועל כן הדין מפריד בין אנשים פרטיים ואנונימיים, לבין אנשי ציבור.
יחד עם זאת, יש לשים לב שגם פרסום אודות ידוענים, חייב להיות מידתי, מאומת וענייני.
פרסום לשון הרע אודות איש ציבור, באופן שאינו מוגן על פי הדין, עלול להיות פוגעני יותר ולשאת נזק רב יותר בהשוואה לאדם פרטי, ועל כן לחייב את הפוגע בפיצוי גבוה יותר.
בתוך כך, חשוב גם לדייק בפרטים, אשר לחלקנו נראים אולי שוליים, אך הם עקרוניים וחשובים;
למשל, אדם אשר חשוד בעבירה, וטרם הוגש נגדו כתב אישום, הוא איננו נאשם ואיננו עבריין מורשע.
על כן כאשר עוסקים בפרסום של עבירות פליליות, או כאשר מתייחסים אליהן בפומבי, חשוב לדייק במונחים המשפטיים ולהקפיד על חזקת החפות.
כיצד קובע הדין מהי האמת?
מדובר בשאלה מורכבת, וחשוב לדעת שהדין קובע שבירור העובדות, מוטל על המפרסם.
אמצעי תקשורת או אדם שבחר לפרסם ברבים מידע אודות אחר, עליו האחריות לברר כי הפרטים הם לא רק בעלי עניין ציבורי, אלא גם נכונים.
גם אם המפרסם הוטעה בידי גורם אחר אשר מסר לו מידע שקרי או מוטה, אין זה מסיר מהמפרסם עצמו את האחריות לפרסום המידע הכוזב.
יחד עם זאת, בשם חופש הביטוי, הדין מקל עם המפרסמים על פי מספר קריטריונים;
אם, למשל, פורסמה אמירה כוזבת שולית, אשר לא עמדה במרכזו של הפרסום הנדון, ושאר הפרטים הינם אמת, עדיין יהא המפרסם זכאי להגנת אמת דיברתי.
הדין מתמקד בעיקרם של הדברים, ובמסר המרכזי, ולא מדקדק בכל "מילת לוואי" אשר התלוותה לאותו פרסום.
שיקול מקל נוסף, נוגע להבעת דעה.
רובנו מצאנו עצמנו מביעים בפומבי דעה לחיוב או לשלילה, אודות אחרים, כאשר חווינו דעתנו על מוצר, שירות וכיו"ב. הבעת דעה היא כשרה ומותרת, ואין צורך להוכיח אותה (שהרי לא ניתן להוכיח "דעה"). אולם, הגנה זו כפופה לכך שהמפרסם לא כלל בפרסום דעתו, אמירות שקר, ואמירות שמטרתן ביזוי, השפלה או פגיעה. מותר ליידע את הציבור אודות דעתכם וניסיונכם, אולם, יש לעשות זאת באופן מידתי, להימנע מפרטים עובדתיים כוזבים, ולהימנע מביטויים שאינם משקפים את חווייתכם אלא משקפים ניסיון להזיק לאחר.
