שופטת בית משפט המחוזי בתל אביב דחתה את הבקשה לאישור ניהול תובענה ייצוגית נגד רכבת ישראל. לטענת המבקש, בן ציון ציטרין, "הרכבת אינה מקיימת את חובותיה כמחזיקה של מקום ציבורי בהתאם להוראות החוק למניעת העישון במקומות ציבוריים והחשיפה לעישון".
השופטת ברקאי ציינה בהחלטתה כי היא קיבלה את עמדת הרכבת, לפיה פסק הדין הקודם שהתקבל בעניין, בפרשת אליאס, מקים מחסום דיוני מסוג "מעשה בית דין" המצדיק סילוק הבקשה.
הבקשה עצמה, הינה המשכה של תביעה קודמת, אשר דנה באחריותה של הרכבת לאכוף את הוראות החוק למניעת עישון בתחנות הרכבת וברציפי הרכבת. בית המשפט המחוזי בפרשת אליאס אישר ניהול התובענה כייצוגית, קבע את דבר אחריותה של הרכבת להפרות וחייב אותה בפיצוי לקבוצה בסך של 6 מיליון שקלים.
בערעור שהוגש לבית המשפט העליון, ניתן פסק דין על דרך הפשרה ונקבע, כי מבלי שהרכבת מודה בטענות התובעים, ובהינתן הצהרות הרכבת בדבר שלל הפעולות בהן היא נקטה ונוקטת בהתאם לחוק למניעת העישון, ובהינתן העובדה כי יעוד הכספים הוא למטרה חיובית, חויבה הרכבת להפקיד בקופת הקרן שהוקמה מכוח החוק סך של 4 מיליון שקלים, שני מיליון שקלים פחות מהסכום אשר נקבע על ידי בית המשפט המחוזי.
הבקשה החדשה הוגשה כחודשיים לאחר שניתן פסק הדין של בית המשפט העליון, והמבקש הגיש תביעה זו כשהוא מבקש ליחס לרכבת ישראל הפרות של החוק למניעת העישון וביקש לאשר ניהולה כתביעה ייצוגית, בטענה כי הרכבת אינה ממלאת אחר חובתה ואינה נוקטת אמצעים סבירים הנדרשים למניעת עישון בשטחי תחנות הרכבת ובכך מפרה את הוראות החוק למניעת העישון במקומות ציבוריים והחשיפה לעישון.
במסגרת הבקשה לאישור התובענה כייצוגית טען המבקש, כי על אף ובניגוד לפסקי הדין בפרשת אליאס, בהם, לטענתו, נמצאה רכבת ישראל אחראית להפרות החוק למניעת העישון ועל כן חויבה לשלם פיצוי גבוה לקבוצה המיוצגת, הרכבת לא פיתחה נהלי עבודה ומדדים יעילים לזיהוי המעשנים בתחנות הרכבת ובשטחים נוספים מחוץ לרציפי הרכבת ולמבנים; אינה עושה שימוש במצלמות המותקנות בתחנות לשם זיהוי המעשנים, אינה קוראת לפקחי הרשויות המקומיות ליתן קנסות על כך, לא מינתה סדרנים לפיקוח על מניעת עישון, לא הפחיתה את שיעור החשיפה של נוסעי הרכבת לעישון פסיבי, אינה מפקחת על עובדי הרכבת עצמם אשר מעשנים בתחנות ואדישים למראה אנשים המעשנים לידם.
בהתאם, ובעקבות פסקי הדין בפרשת אליאס, ביקש המבקש לייצג שתי קבוצות של תובעים, האחת – כל נוסעי הרכבת שאינם מעשנים, בתקופה שמ-7 שנים עובר למועד הגשת התובענה הייצוגית לבית המשפט ואשר נחשפו לעישון בכל שטחי תחנות הרכבת, מעבר לרציפים ולמבנים שבתחנה.
ובקבוצה השניה, כל נוסעי הרכבת שאינם מעשנים, אשר נחשפו לעישון בשטח הרציפים ובמבני תחנות הרכבת. לטענתו, הרכבת איננה מכבדת את פסק הדין אשר ניתן נגדה וממשיכה וחושפת את קבוצת הנוסעים לנזקי העישון.
בכתב ההגנה דחתה הרכבת את טענות המבקש כי אין היא אוכפת את הוראות החוק למניעת העישון בתחומי תחנת הרכבת, וטענה כי יש לבחון החיוב החל עליה ובהתאם התנהלותה על פי מבחן "ההשתדלות", וכי המבקש לא הצליח להוכיח כי הרכבת "ממשיכה" שלא לקיים חובותיה מכוח החוק למניעת העישון במקומות הציבוריים בהם היא מחזיקה. לטענתה, היא נקטה וממשיכה לנקוט בשורה של פעולות למנוע העישון בתחומי תחנת הרכבת ובהתאם משתמשת בשלל אמצעים, שהם למעלה מסבירים, ואשר עומדים במבחן ה"השתדלותי" שנקבע על-ידי בית המשפט העליון בפרשת אליאס בעליון.
הרכבת דחתה את טענות המבקש כי נמצאה כמי שהפרה את הוראות החוק וחזרה והפנתה לפסק הדין שניתן על ידי בית המשפט העליון, במסגרתו בוטל פסק הדין אשר ניתן בבית המשפט המחוזי.
לבסוף, ביקשה הרכבת לדחות את טענת המבקש ולפיה שטחי הרכבת כוללים גם "שטחים נוספים" כגון כניסה ויציאה משטח מבנה הרכב, חניות וכיוב'. לטענת הרכבת המדובר בפרשנות מרחיבה שאין לה כל אחיזה בחוק.
כאמור, השופטת ברקאי, קיבלה את טענת הרכבת, דחתה את הבקשה וחייבה את המבקש בתשלום הוצאות ושכ"ט עורך דין בסך 25 אלף שקלים. וציינה בהחלטתה: "תרבות העישון בישראל הייתה מבוססת היטב באורח חייהם של אזרחים רבים עת נחקק לראשונה החוק למניעת העישון בשנת 1983, ולקח כעשור ואף יותר ממועד חקיקת חוק למניעת העישון ועד אשר החברה הישראלית הפנימה את האיסור לעשן במקומות ציבוריים סגורים. אולם, על אף הוראות חוק למניעת העישון, לא ניתן למנוע הימצאותם של מעשנים מפרי חוק במקומות ציבוריים, ובפרט, כאשר מדובר במקומות ציבוריים פתוחים, וניתן לשער כי על אף קיומם של אמצעי אכיפה במקומות ציבוריים, תופעת העישון לא תיעלם כליל, לפחות לא בזמן הקרוב", כתבה השופטת ברקאי בהחלטתה.
פרט לכך, לגופם של דברים ציינה השופטת כי בבחינת טענות הצדדים בנדון, ראיתי לנכון לקבל את עמדת הרכבת ולקבוע כי פסק הדין בפרשת אליאס מקים מחסום דיוני מסוג "מעשה בית דין" המצדיק סילוק הבקשה ואי מתן אישור לנהל התביעה כתביעה ייצוגית. "משנקבע כי החיוב החל על הרכבת, בכל הנוגע לחיובה לאכוף הוראות החוק מניעת העישון ובהיותה מחזיק מקום ציבורי, הוא השתדלותי ולא תוצאתי, אין בעצם קיומם של מעשנים בשטח התחנה כדי ללמד על הפרת החובות המוטלות על המשיבות. אך ברור, כי לא ניתן לצפות ממחזיק של מקום ציבורי כי יביא למיגור אבסולוטי של תופעת העישון ולא ייתכן כי כל אימת שיימצא מעשן שכזה, יהיה חשוף המחזיק במקום הציבורי לתביעות".
