בית המשפט המחוזי בחיפה, אישר לאחרונה הסדר פשרה במסגרת בקשה לאישור תובענה ייצוגית, כנגד "דרך התבלינים". התובענה הוגשה בטענה כי המקום מפרסם פרסומים אסורים. מדובר בחווה בצפון הארץ, שעוסקת בגידול, עיבוד, ייצור ושיווק תבלינים וצמחי מרפא בארץ ובעולם, ובנוסף משמש המקום כמרכז מבקרים תיירותי לעולם התבלינים וצמחי המרפא.
על פי הנטען בבקשה, החברה מפרסמת בנוגע לחלק מהמוצרים שלה כי מדובר בתרופות בעלות סגולות רפואיות, שיכולות לרפא מחלות שונות, לרבות מחלות קשות ומסכנות חיים, וכן למנוע תסמינים, בעיות ומצבים רפואיים מסוכנים.
יצויין כי מדובר במוצרי מזון שאינם תרופות, כגון גרנולות, עשבי תיבול וחליטה, ירקות ופירות מיובשים, תבלינים וכדומה. בבקשה נטען כי בעשותה כן, הפרה החברה חובות חקוקות, את חובת תום הלב, ובייחוד את תקנת בריאות הציבור (מזון) (איסור ייחוס סגולות ריפוי למצרך מזון).
בתשובה לבקשת האישור, דחתה החברה את הטענות וטענה בין היתר כי המבקש בתביעה לא הוטעה על ידה, כי פרסומי המוצרים שרכש לא מהווים הפרה של החוק, כי מי שרכשו את המוצרים לא עשו כן בשל פרסומים כאלה ואחרים מצדה, כי לא נגרם נזק למבקש או למי מחברי הקבוצה, וכי המבקש רכש ממנה 4 מוצרים בלבד.
בהמשך הגיעו הצדדים להסדר פשרה, לפיו לא תייחס יותר "דרך התבלינים" סגולות רפואיות למוצריה בפרסומים ובאתר האינטרנט שלה, ותמחק כל פרסום המייחס זאת למוצריה. בנוסף, תישא החברה בפיצוי בשווי כולל לצרכן של 380,000 ש"ח, בדרך של מתן הרצאות, מתן ספרים, ומכירת תבלין הזעתר וחליטת הסיידר בשיטת 1+1. כלומר, הפיצוי ישולם בדרך של מתן מוצרים לציבור, ולא בתשלום כסף.
השופטת התחשבה בפריפריה
בנוסף, המליצו הצדדים על תשלום גמול למבקש הייצוגי בסך של 10,000 ש"ח, וכן תשלום שכר טרחה לעורכי הדין של המבקש בסך 120,000 ש"ח.
השופטת בטינה טאובר הכריעה כי מדובר בהסכם פשרה ראוי וסביר. לדבריה מדובר בנושא חשוב, שראוי ויסתיים בדרך של פשרה, בשים לב לעובדה כי החברה תיקנה את דרכיה ומתוך התחשבות בכך שמדובר בחברה פרטית קטנה, המצויה בפריפריה ואשר מעסיקה 25 עובדים, חלקם בעלי צרכים מיוחדים.
"והגם שיתכן שהסדר הפשרה שהושג אינו משקף באופן מלא את היקף השלכות ההפרות על הקבוצה המיוצגת, לא ראיתי כנכון, לחייב את המשיבה בתנאים שלא תוכל לעמוד בהם, ושתוצאתם עלולה להיות פגיעה בהמשך קיומה של המשיבה ובהתאם פגיעה במקום תעסוקתם של העובדים שחלקם הגדול כאמור הינו מבעלי המוגבלויות".
השופטת התייחסה לפער בין הבקשה לסעד כספי בסך 8.4 מיליון ש"ח בבקשה המקורית, לבין סכום הפיצוי בהסכם בסך 380 אלף ש"ח בלבד. לדבריה הסכום הוערך כך על ידי המבקש באופן שרירותי וללא אסמכתאות מתאימות, ולכן אין משמעות לפער הזה, כך לדברי השופטת.
לפסק הדין המלא לחצו כאן
