על פי הכרעת הדין בתחילה הנאשם היה מתכתב עם העובדות בצ'אט המשרדי בענייני עבודה, מתחיל להחמיא בהערות עדינות ולאחר מכן בהערות בוטות יותר, מיניות, ואז היה עובר למעשים. עוד עלה כי כאשר נתקל בסירוב או התנגדות היה הופך את עורו, צועק על המתלוננת הסרבנית, משפיל אותה או מתעלם ממנה כליל, אף בענייני עבודה. בנוסף לכך היה הנאשם מאיים על המתלוננות, נשים צעירות, חרדיות, שאם יספרו לבני זוגן, למשפחה או לאחרים על המעשים שהוא מבצע בהן, הוא יספר כי הדברים היו מרצונן, ואף ביוזמתן, ואיש לא יאמין להן שהדבר לא היה מרצונן. עוד הבהיר הנאשם למתלוננות כי הדבר יפגע בהן, במשפחתן, בחיי הקהילה שלהן, וכי לו יש כסף ועורכי דין והוא חזק ומקושר דיו כדי שלא ייפגע מכך בעצמו.
הרכב השופטים ציין בהכרעת הדין, כי הוא דוחה מכל וכל את גרסת הנאשם כי המעשים נעשו בהסכמתן של המתלוננות וקבע כי עדויות המתלוננות, כולן, כל אחת בפני עצמה מבלי קשר לרעותה, היו עדויות אמינות, מהימנות, באו מלב נפשן, נאמרו בכאב רב, וניתן היה להתרשם מהסבל הרב שהמעשים הסבו להן ומהשפעת המעשים עד היום.
"הנאשם לא כיוון אקדח לאף אחת מהמתלוננות ולא השתמש באמצעים פיזיים להביאן לשירותים או לקומה 9, אולם, הנאשם יצר מאזן אימה לפיו לאחר משלוח הודעות בעלות גוון מיני ונגיעות, קלות, ידע לאיים עליהן ולהפחידן בכך שאיש לא יאמין להן שהן לא הסכימו ואולי אף יזמו זאת, מה שיוביל להרס משפחותיהן או לפגיעה אנושה בשמן הטוב", נכתב בהכרעת הדין, "עדותה של כל מתלוננת ומתלוננת, בנפרד, ומבלי קשר לרעותה, הובילה למסקנה כי המעשים נעשו בחוסר הסכמתן ובניגוד לרצונן… עתה לאחר שהתקבלה מסקנה נפרדת עם כל מתלוננת ומתלוננת, ניתן, בבחינת למעלה מן הצורך, לומר שעדות כל מתלוננת מחזקת את עדות חברתה, אף שלא נחוץ חיזוק כזה".
