לפני כשנה הגיש שותפי עו"ד יוסי אור הכהן בג"ץ עתירה לבג"ץ בעניין מצלמות החניה (בג"ץ 867/15). בעקבות הבג"ץ נקבע נוהל מחייב לשמירה על הפרטיות שלטענת הכהן הופר ואיננו ממצה מספיק לכן הגיש בג"ץ חדש (בג"ץ 2776/19) שעומד ותלוי כיום.
לטענתנו כל עוד אין הוראה חוקית המאפשרת זאת הדבר אסור .
כיום לא קיימת חקיקה בישראל הקובעת הסדרה כלשהי ובוודאי כזאת הקובעת אפשרות להתקין מצלמות .
להפך קיימת חקיקה בנושא הגנת הפרטיות שממנה ניתן להבין כי זה אסור.
ראשית על פי עקרון חוקיות המנהלית לרשות ציבורית כגון עירית חיפה חל איסור לעשות דבר אלא רק מה שהותר לה בחוק, מכאן שכל עוד אין חוק שמתיר לעירית חיפה הרי שאסור לה להתקין מצלמות.אך מעבר לעקרון חוקיות המנהלית התקנת מצלמות במשרדי העיריה מנוגד לחוק יסוד ולפסיקה בעניין דיני העבודה.
מכאן שלדעתי המשפטית המהלך של צוקליש בעייתי מאוד ולא חוקי. על פי המשפט הישראלי ערך הפרטיות הוכר כערך יסוד שיש להגן עליו. לכן אני סבור כמו אחרים כי הצבת מצלמות איננה חוקית בעיקר כי יש כאן פגיעה בפרטיות.
התפתחויות טכנולוגיות בתחום מאפשרות כיום את הצבתן של מצלמות זעירות וניידות כמעט בכל מקום. מכאן שלמצלמות המעקב השפעה מהותית על המרחב הציבורי והשימוש בהן כרוך בפגיעה בפרטיות התושבים המצולמים.
בישראל זכו מצלמות המעקב לתשומת לב ציבורית בין השאר לאור השימוש בהן בתכנית "עיר ללא אלימות" המופעלת בעשרות רשויות מקומיות ולאחרונה לנוכח יוזמות פרטיות להפעלת מצלמות במקומות רגישים דוגמת בתי ספר וגני ילדים ובתי אבות, כמו גם לצרכי אכיפה שונים דוגמת צילום רכבים פרטיים אשר נוסעים בנתיבי תחבורה ציבורית לצורכי ולצורך מתן דוחות חניה.
לכן, הרשות להגנת הפרטיות פרסמה כבר בשנת 2010 חוות דעת ראשונית שהתוותה את העקרונות המנחים לשימוש במצלמות.
בשנת 2012 הוסיפה ופרסמה הנחיה בנושא "שימוש במצלמות אבטחה ומעקב ובמאגרי התמונות הנקלטות בהן כהמשך להנחיה זו.
בשנת 2016 פרסמה הרשות להגנת הפרטיות להערות הציבור טיוטת הנחיה נוספת שמסדירה את השימוש במצלמות במקום העבודה שמהם עולה לכאורה כי גם בהצבת מצלמות במקום עבודה פרטי מדובר במצב שספק אם חוקי.
לגבי אוסף הצילומים המוקלט חלות הוראות חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 הנוגעות ל – "מאגר מידע", אשר הפרתן עלולה להגיע כדי עבירה פלילית.
לכן יש חובה להגדיר מראש מהי תכלית הצבת המצלמה ולהשתמש בצילומים רק למטרה שנקבעה מראש דבר שספק שבוצעה על ידי צוקליש.
הזכות לפרטיות היא גם זכות חוקתית מוגנת, ולכן עצם קבלת ההחלטה על הצבת המצלמה חייבת לעמוד במבחן המידתיות, אם היא מותקנת בידי רשות ציבורית או בנסיבות רלוונטיות אחרות.
הגנת הפרטיות צריכה להוות שיקול מרכזי גם בתכנון מערכת המצלמות ובאופן השימוש השוטף בהן, וזאת בהתאם לתפיסת "תכנון לפרטיות" (Privacy By Design) ולעקרון המידתיות.
בנוסף, לפי הוראות החוק, יש ליידע את הציבור על הצבת מצלמות המעקב לכל הפחות באמצעות שילוט קריא וברור בסמוך למקום התקנתן; את הקלטות הצילומים אין לשמור לזמן ארוך יותר מן הנחוץ במישרין לצורך הגשמת מטרת התקנת המצלמה.
החוק ותקנות הגנת הפרטיות (אבטחת מידע), התשע"ז-2017, מחייבות את מתקין המצלמה לוודא את אבטחת המידע הנקלט והנאגר במערכת המצלמות.
מכאן שגם אם ניתן להתקין מצלמות (אך הדבר בספק) חייבת צוקליש והרשות לנקוט צעדים לפני, לכן על פי החוק יש חובה לנקוט אמצעים על מנת להבטיח את הפרטיות של העובדים. יש חובה לקבוע נוהל לגבי מי רשאי לצפות? באיזה מצב ניתן לצפות? ובאיזה מצב ניתן לעשות שימוש במידע? דבר שספק שצוקליש עשו בטרם הוצבו המצלמות בעירית חיפה.
ככל שמדובר במרחב ציבורי הרי שחלה במקום החמרה יתרה על הכללים כי לא מדובר במרחב פרטי ויש כאן פגיעה בציבור, כאן נדרשת הקפדה יתרה על עניין הפרטיות. משרדי העיריה הם בפרוש מקום ציבורי.
במקרה של צוקליש הסיבה להצבת המצלמות לצורך מעקב אחרי העובדים איננה מטרה ראויה, לכן לא תעבור את מבחן פסקת הגבלה שנקבע בחוק יסוד כבוד האדם.
כיום אין פסק דין מקיף וממצה המסדיר את כל ההיבטים של שימוש במצלמות מעקב במקום העבודה למרות שאין כזה במהלך השנים ישנה פסיקה הענפה על הזכות לפרטיות ביחסי עבודה
באופן כללי, דנו בתי הדין האזוריים לעבודה גם בהיבטים שונים של השימוש במצלמות מעקב, בעיקר בהקשרים הרלבנטיים ליחסי עבודה כגון זכותו של עובד להתפטר "בדין מפוטר" לאחר שהמעסיק התקין אמצעי מעקב. רשות מקום העבודה במצלמות מקליטות יוצר שינוי מהותי ומשמעותי באופן בו מפקח הארגון על עבודת המועסקים אצלו.
במקום בו מופעל מעקב טכנולוגי קבוע, העובד אינו יכול ליהנות ולו מרגע אחד של פרטיות כאשר לא בוחנים אותו ואת מעשיו. חמור מכך, הקלטת הצילומים ושמירתם, גם מאפשרות למעביד לחזור ולבחון את כלל ההתנהלות ההיסטורית של העובד, ולדרוש ממנו הסבר על כל מעשה או מחדל, פעוט או ארכאי כשיהיה, מבלי שתעמוד לזכות העובד ההשפעה המרככת של השכחה האנושית והכוח הממתן של ההקשר והזמן בו נעשו הדברים. בנוסף, מאפשרת שמירת הצילומים בפורמט ממוחשב להצליב אותם עם מידע ממקורות נוספים, לבצע בהם ניתוחי Data Big מתוחכמים, ולהסיק מהם מידע רגיש נוסף על אודות העובד, אותו המנהל לא יוכל להסיק מהתבוננות בעובדים בעיניו. לכן מדובר במהלך מסוכן ואיננו חוקי כל עוד אין בסדרה בחוק .
בפסק דין חשוב ע"ע 09/80 איסקוב נ' מדינת ישראל אשר בחן את הסוגיה הזאת נקבע כי לעובד יש מרחב של פרטיות המלווה אותו גם במקום העבודה, בלא קשר לזכות הקניין של המעסיק במקום העבודה ובציוד בו העובד עושה שימוש. בהתאם, העובדה שמחשב הוקצה לעובד לצורך עבודה ושיש למעסיק זכות קניינית עליו, וגם אפשרות טכנית לנטר ולאחזר כל מידע המצוי בו, אינה מפקיעה את זכות העובד לפרטיות על ענייניו האישיים, ובפרט על תכתובותיו האישיות. קביעה עקרונית נוספת של בית הדין בפרשת איסקוב היא שעל המעסיק לקבוע מדיניות מפורשת ומפורטת בנוגע לשימוש העובדים בטכנולוגיות מידע ולהודיע על כך לעובדים. קביעותיה העקרוניות של הלכת איסקוב בשאלת הזכות לפרטיות ביחסי עבודה באופן כללי, תקפות כמובן גם לעניין השימוש במצלמות מעקב. בכל המקורות הללו נקודת המוצא היא שהזכות לפרטיות באה להגן על פרטיותו של האדם ולא על פרטיות המקום.
מכאן שהחלטתה של קליש להצבת מצלמות איננה חוקית וכנראה גם הצבת מצלמות במקום עבודה פרטי. אך כידוע מבחינת ראש העיר הדו ראשי של חיפה, צוקליש, החוק מהווה רק המלצה ולא מחייבת אותם, חבל.
עו"ד ליאור דץ הינו אחד מהמומחים המובילים בישראל בדיני תכנון ובניה ורגולציה בזכות הרקע האקדמי שלו במגוון תחומים והנסיון הרב שלו, הן כחבר המועצה הארצית לתכנון ובניה (2002-2004) והן בכהונה בגופים ציבוריים נוספים.
ליאור מתמחה בניהול תוכניות מתאריות בקנה מידה גדול, ייעוץ לגופים ציבוריים, יזמים ופרטיים ומתמחה בניהול ליטיגציה מינהלית, בג"צ והליכי תכנון ובניה בפני מוסדות תכנון, ועדות ערר ובתי המשפט.
