במקרה שאירע בנחל ציחור, כאשר ארבעה מטיילים, שירדו עם הג'יפ שלהם לתחום שמורת הטבע ופגעו בצומח במקום, הפקח היה במקום ואף נתן קנס. אותם ארבעה מטיילים קיוו שבית המשפט יתחשב בהם, אך שופטת בית המשפט באשקלון לא רק שלא התחשבה, אלא גם הגדילה את הקנס שקיבלו.
על פי כתב האישום שהוגש נגד הארבעה, לאחר שביקשו להישפט, הם נכנסו ברכב לתחום שמורת הטבע "הנחלים הגדולים" בתוואי נחל ציחור ושהו במקום עד למחרת, וזאת בניגוד לשילוט במקום. כמו כן באותו זמן ירדו עם הרכב מהשביל המסומן, המיועד לנסיעת רכבי 4X4 בשמורה, ונסעו בתוך ערוץ הנחל כשהם משאירים אחריהם "קוליסים" – מונח בעברית מדוברת שמשמעו – חריצי צמיגים על גבי האדמה – שפגעו בצומח במקום. בהמשך, הקימו שני אוהלים ללינת לילה בתוך תחום השמורה, במקום שאיננו מיועד לכך ובניגוד לשילוט ובגין כך יוחסו לנאשמים העבירות הבאות: איסור הליכה והמצאות מחוץ לשבילים מסומנים, איסור שהייה בשמורה מעבר לשעות המותרות, פגיעה בשמורת טבע, חניה בתחום השמורה ואי ציות להוראות.
בדיון שהתקיים אמרו הארבעה כי קיבלו קנסות גבוהים בנפרד, אף ששהו כולם בכלי רכב אחד. נמסר, כי באותו מועד הגיעו אל המקום כדי לצפות בנחל לאחר השיטפון. כשנכנסו היה אור. בשל הסחף לאחר השיטפון התקשו לנהוג בשטח ולנווט בו, נתקעו מספר פעמים בגלל הבוץ כשניסו לצאת החוצה, איבדו את השביל ולא היתה קליטה סלולארית. לכן החליטו להישאר במקום למשך הלילה. בבוקר ראה אותם הפקח. כן נמסר, שלא הקימו אוהלים במקום.
15מנגד התביעה עתרה להטיל על כל אחד מהנאשמים כפל הקנס המקורי והתחייבות משמעותית. נטען, כי הקנס המקורי עמד על 2,130 שקלים והוא מהווה סכום מופחת אל מול מעשי הנאשמים שכן בדו"ח המקורי יוחסו לנאשמים שתי עבירות בלבד, מבין מכלול העבירות שעברו. עוד נטען, כי מדובר במי שביקשו להישפט, וניהלו משפט שלם, עמדו על הדברים עד תום ולא לקחו אחריות. מהראיות נלמד, כי הפקח לא שגה בהפעלת שיקול הדעת.
התובע גם אמר כי כל הנאשמים עברו את כל העבירות ולא רק כלי הרכב ולכן אין מקום להבחין בין המעורבים השונים לעניין גובה העונש. אף אחד מהם לא עשה דבר כדי למנוע את המעשה. נטען, כי הסטייה מהשביל היא שהובילה ליתר העבירות ולא היתה כל הצדקה לסטייה מהשביל.
בסיכומו של דבר השופטת ענת חולתא, השיתה על כל אחד מארבעת הנאשמים קנס בגובה הקנס האמיתי המקורי, ולא יותר מכך. של 3285 שקלים במקום הקנס בסך של 2130 שקלים שקיבלו בפועל. "העבירות בהן הורשעו הנאשמים מבטאות את הצורך בשמירה על שלומם ועל שלמותם של ערכי הטבע (חי, צומח ודומם), את חשיבות הנגשת ערכי הטבע לציבור כמשאב שכלל הציבור זכאי ליהנות ממנו, וכן את חשיבות השמירה על שלום הציבור ועל בטחונו", כתבה השופטת חולתא בהחלטתה והוסיפה: "כאמור, הותרת סימני הצמיגים בשטח הפתוח, ורמיסת צמחי מדבר הן פגיעות ניכרות לעין. הפגיעות שהן חשופות וגלויות לעיני המטיילים הבאים, פוגמות בהנאתם מהשהייה בשטח ובזכותם להנות מיפי השמורה ומערכי הטבע הבלתי פגומים והייחודיים לתוואי המדברי".
עו"ד זיו קורן, ראש מחלקת נזיקין וביטוח בפירמת עורכי הדין KR מתייחס להחלטה: "חוק גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה, התשנ"ח – 1998 (להלן: "החוק") מגדיר שמורת טבע כשטח שבו נשמרים חי, צומח, דומם, קרקע, מערות, מים או נוף, שיש בהם ענין מדעי או חינוכי, מפני שינויים בלתי רצויים במראם, בהרכבם הביולוגי או במהלך התפתחותם התקין. החוק קובע את סמכויותיה של הרשות לשמירת הטבע והגנים הלאומיים, שהם בין היתר, לנהל, ולהחזיק, להפעיל ולטפח שמורות טבע וגנים לאומיים, וכן לשמר ולשקם את ערכי טבע בשמורות טבע. פעולה המהווה או העלולה להוות פגיעה בשמורת טבע או בגן לאומי הינה עבירה פלילית שדינה עונש מאסר או קנס כספי. בנוסף לחוק, תקנות שמורות הטבע (סדרים והתנהגות) התשל"ט 1970 (להלן: "התקנות"), קובעות כללים בנוגע לטיול בשמורת טבע, איסור פגיעה בחי, הצומח והדומם בשטח, איסור כניסה ושהייה בשמורה למעט בזמנים והמועדים שקבעה הרשות ופורסמו על שלט שהוצג בכניסה לשמורה, איסור הכנסת חומרים היכולים להשפיע על הצומח והחי בשמורה, איסור הכנסת רכב לשטח השמורה והחנייתו למעט במקומות מוסדרים לכך, איסור הבערת אש בשטח השמורה אלא במקומות שסומנו ויועדו לכך, איסור הליכה בשבילים אשר לא סומנו כשבילי הליכה להולכי רגל בשטח השמורה, ועוד חובות, והחשובה שבהם החובה על כל אדם הנמצא בשטח השמורה לציית להוראות פקח והוראות הדין."
במקרה הנדון בפסק הדין, פרשה כבוד השופטת ענת חולתא את משנתה בעניין מתחם הענישה הראוי וגובה הקנס (פסקה 38), כדלקמן: "…בהקשר לקנס שואלים מה על העבריין לשלם, לא שואלים מה ראוי שיקבל הנפגע…."
אמנם, מידת הנזק שגרם הנאשם והרווח שעשה, משפיעים על העונש, אך זאת להערכת מידת אשמו. ככל שיש מקום לפיצוי בהליך הפלילי, הרי זה במסגרת סעיף 77 לחוק העונשין, ולא כקנס.
עונש מוטל על כל נאשם ונאשם כפי רוע מעלליו. העונש מוטל על פי מידת אשמו של כל נאשם ונאשם "כדי רשעתו במספר" (דברים כה). זהו כלל היסוד בהבניית הענישה. לא מסתכלים על הנזק שנגרם וקובעים אחריות לכל הנאשמים יחד ולחוד. כך, עשרה נערים שאנסו נערה יחד, לא אומרים להם כי ישבו יחד במצטבר 20 שנות מאסר הראויות למעשה, שנתיים כל אחד. אלא, מטילים על כל אחד ואחד לפי מידת אשמו, אם יותר או פחות. אפשר גם, שעל כל אחד מהם יוטלו 20 שנות מאסר. הקנס גם הוא עונש, ואינו שונה מהמאסר מבחינה זו. כבר נפסק כי "…… שותפים לעסק חולקים רווחים והפסדים, אך שותפים לעבירה אינם חולקים את האחריות. כל אחד נענש כפי רוע מעלליו ובהתאם למידת אשמו. אין הקנס על האחד מקל על העונש הראוי לחברו" (עפ"א (ב"ש)0216-10-17 פאר לי חברה לבנייה והשקעות בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה אשדוד (24.7.18)).
כבר הוער בעבר, במקרה בו נקבע מתחם והוטל על שני השותפים עונש אשר רק באופן מצטבר מגיע למתחם כי "בית המשפט התייחס לעונש הכולל על המעשה ככזה וחילק את העונש הנראה לו ראוי, בין שני הנאשמים. אף כאן מדובר, לטעמי, בשגיאה משפטית, שהרי עונש מושת על כל נאשם לפי אשמתו שלו, זהו העיקרון המנחה בענישה. אין משיתים עונש קולקטיבי בגין העבירה בכללותה על כל המעורבים ואז מחלקים העונש ביניהם, משל מדובר היה בתובענה אזרחית בה הנזק הוא אחד, וחיוב השיפוי מתחלק בין כל המעוולים לפי חלקם" (עפ"א (ב"ש) 28577-02-18 רפאל ביטון נ' ועדה מקומית לתכנון קרית גת ("עתפ"ב (ב"ש) 70661-03-19 איבגי נ' ועדה מקומית לתכנון קרית-גת (פסק דין מיום 23.12.19), החל מפסקה 98]."
אשר על כן, על נאשם שמתכוון להישפט בהתאם לדין, להיוועץ עם עו"ד מומחה בתחום, ולשקול את מירב השיקולים בטרם יגיש את הבקשה.
כמו כן, על האדם הפוגע בשמורת הטבע לדעת, כי הפרת החוק והתקנות, מהווים הפרה של חובה חקוקה לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין, והמדינה רשאית לתבוע אותו גם בגין הנזקים שנגרמו לשמורה.
אנו בפירמת עורכי הדין KR יודעים להקים עבור כל מקרה ומקרה צוות ייחודי של עורכי דין הבקיאים בחוק ומעניקים ייעוץ משפטי מקצועי וחסר פשרות.
תנו למקצוענים לייצג אתכם על הצד הטוב ביותר!
