השניים הואשמו עם אדם נוסף, בעל פיצוציה, ששכח שקית עם 120 אלף שקל אצל אנשים להם סיפק שתייה חריפה, בסחיטה באיומים. מטרת הסחיטה הייתה להביא להשבת שקית הכסף מהאנשים אצלם נשכחה, לאחר שסירבו להשיבה. כאמור, השופט המחוזי משה דרורי זיכה את השלושה, לאחר שקבע שלא היה מקום מלכתחילה להגיש את כתב האישום ולייחס לשלושה עבירה פלילית, שכן לאור עקרונות המשפט העברי בעל הפיצוצייה היה זכאי לקבל את רכושו באמצעות עשיית דין עצמי, וכי "כל אדם סביר אם היה לו מקרה דומה היה עושה את אותו דבר. המסר החינוכי והציבורי הוא כי יש לאפשר למי שגזלו את כספו לנקוט בדרכים שנקטו הנאשמים כנגד הגנבים".
הפרקליטות ערערה לביהמ"ש העליון, והשופטים דוד מינץ, דפנה ברק-ארז ואלכס שטיין קיבלו את הערעור ביחס לשני הנאשמים, לאחר שהציעו למדינה למקד את הערעור בעניינם, במובחן מעניינו של בעל הפיצוצייה. ביהמ"ש העליון ציין, כי עצם הזיכוי אינו מקנה זכות לנאשם לפיצויים, אלא אם "לא היה יסוד להאשמה" או כי נמצאו "נסיבות אחרות המצדיקות זאת".
השופטים קבעו, כי במקרה זה עמדה בפני המדינה תשתית ראייתית לכאורית שדי היה בה על מנת להגיש את כתב האישום ואף כדי לנהל את ההליך עצמו, וכי השופט דרורי לא נתן מספיק את דעתו לקביעת שופט אחר בביהמ"ש המחוזי ושופט בבית המשפט העליון, שהאריכו בזמנו את מעצרם של הנאשמים עד תום ההליכים, וקבעו שיש ראיות לכאורה שהם ביצעו את המיוחס להם בכתב האישום.
ביהמ"ש העליון ציין לבסוף, כי "הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי נדירה בהיקפה, אך אין מנוס מלהסתייג מן האמירה שנכללה בה לפיה 'המסר החינוכי והציבורי הוא כי יש לאפשר למי שגזלו את כספו לנקוט בדרכים שנקטו הנאשמים כנגד הגנבים'. בפסיקתנו עמדנו לא פעם על כך שפתרון סכסוכים בדרכי אלימות ועשיית דין עצמי מבטאים 'לא רק זלזול בערך חיי אדם, אלא בכל אותם יסודות שקיומה של חברה מתוקנת תלוי בהם. מחובתו של בית המשפט לשרש התנהגות מעין זו לאור השלכותיה הרות האסון'".
