בסכסוך היו מעורבים מספר גורמים.

בעל הנכס חתם על הסכם שכירות בשנת 2007 עם שני שותפים שהקימו עסק באותם ימים.

במועד החתימה על ההסכם החברה עדיין לא הייתה רשומה ברשם החברות, ורק חודשיים מאוחר יותר ביצעה את הרישום.

שבוע לאחר הסכם השכירות חתמו שני השותפים (נתבעים 3 ו-4) הסכם שותפות עם נתבע 2 להקמת העסק.

כשנרשמה החברה ברשם החברות, נתבע 2 נרשם כבעל המניות היחיד בחברה וגם דירקטור יחיד בחברה.

החברה הודיעה לעירייה כי היא המחזיקה בנכס.

מהר מאוד עלתה מערכת היחסים בין השותפים על שרטון.

נתבע 2 שילם את חלקו לעירייה בהתאם להסכם השותפות לפיו הוא מחזיק ב-30% מהחברה.

הנתבעים טענו כי חלה התיישנות וכי העירייה פעלה ברשלנות שלא הגישה את התביעה בזמן.

נתבעים 3 ו-4 טענו כי הם חתומים על הסכם השכירות כערבים בלבד, ומי שנושא בחוב זה נתבע 2 בלבד.

הם הוסיפו ואמרו כי במהלך הסכסוך ביניהם נתבע 2 החליף את מנעול הכניסה לנכס והשתלט עליו.

מנגד נתבע 2 טען כי הוא "איש קש" בלבד בחברה.

השופט מוחמד חאג' יחיא קיבל את העובדה כי חלוקת הזכויות בחברה הן 30% לנתבע 2, ו-70% לנתבעים 3 ו-4, כפי שנחתם בהסכם שותפות.

בסיכום פסק הדין הטיל השופט על שלושת הנתבעים את תשלום החוב משנת 2008 בחלוקה לפי האחוזים, ואת החוב לשנת 2009 ישלמו נתבעים 3 ו-4 בלבד.