מדובר בערעור שהוגש על מקרה משנת 2014, המקרה, החל בבית משפט השלום בתל אביב כאשר נידיילי תקשורת של אלי עזור, שמוציאה לאור של עיתון שבועי בשם "המקומון רמת-גן גבעתיים", הגישה תביעה כנגד, בני זוג תושבי העיר גבעתיים ובה נטען כי הם פרסמו בפייסבוק פרסומים המכפישים את המקומון ועולים כדי הוצאת לשון הרע. בפרסום הראשון, שהם שיתפו, הופיעה תמונה של המקומון מושלך לפח אשפה לצד ארבע שורות מלל, שכל אחת מהן נפתחה במילה "הזיבלון". בפרסום השני הם סימנו לייק לסטטוס של קבוצת פייסבוק שפרסמה תמונה של כלב שעושה את צרכיו על המקומון.
ברקע התביעה עמדה מחלוקת שנסבה על האופן שבו סיקר המקומון את התנהלותו של ראש העיר גבעתיים, רן קוניק, שנכנס לתפקידו בשנת 2013. מחלוקת זו גררה פרסומים שונים של תושבי גבעתיים בגנותו של המקומון. ובני הזוג נמנו עם אותם תושבים, ועל-פי הנטען בלטו בפעילותם זו.
חברת התקשורת הגישה נגד בני הזוג תביעת לשון הרע על סך 640 אלף שקלים ולפני כארבע וחצי שנים, קבע שופט בית משפט השלום בתל אביב, עודד מאור, כי הפרסומים המקוריים כשלעצמם מהווים לשון הרע, אולם פעולת השיתוף וסימון הלייק לא מקיימות את יסוד הפרסום ודחה את התביעה. המוציאה לאור של העיתון לא ויתרה והגישה על הפסיקה ערעור לבית המשפט המחוזי שם התקבל העירעור בחלקו ונקבע, גם בהתאם לעמדת היועמ"ש כי
השיתוף מהווה לשון הרע ואילו סימון לייק אינו מהווה לשון הרע.
הפעם, היו אלה בני הזוג שהחליטו לא לוותר והגישו עירעור לבית המשפט העליון. השופטת דפנה ברק-ארז כתבה בהחלטתה כי שיתוף הפוסט הינו למעשה עותק של פרסום לשון הרע. "פעולת השיתוף יוצרת מעין "עותק" של הפרסום העוולתי אשר יוצג לחבריו או עוקביו של המשתף ברשת החברתית. מדובר אפוא בפעולה של חזרה על פרסום מסוים החושפת אותו למשתמשים נוספים – בדרך כלל, מי שמצוי ברשימת החברים או העוקבים של המשתף, שאולי לא נחשפו לפרסום המקורי", כתבה השופטת ברק-ארז והוסיפה: "באופן כללי ניתן לומר כי פעולה של שיתוף עשויה להקנות לפרסום מסוים תפוצה נרחבת ותהודה רבה ובכך לתרום להפיכתו לויראלי".
גם באשר לסימון הלייק, קיבלה השופטת ברק ארז את החלטת בית המשפט המחוזי והיועמ"ש לפיהם לא מדובר בפרסום לשון הרע, כי הוא לא מהווה חזרה על הדברים ואי אפשר להגיד שמסמן הלייק חוזר על הפרסום המקורי בפני משתמשים נוספים. "כאשר משתמש מפרסם תגובה לפרסום המכיל לשון הרע, ייתכן שהדבר יוביל באופן דומה לחשיפת הפרסום מושא התגובה למשתמשים נוספים. אולם, במקרה זה נבהיר כי יש להתמקד בתוכן התגובה של אותו משתמש ולא בעצם החזרה על הפרסום, הנעשית באופן טכני, ללא מעורבותו הפעילה", ציינה השופטת ברק ארז.
למרות שהערעור נדחה, השופטת ברק ארז, גם ציינה בפסק הדין, כי הרשתות החברתיות הינן חשובות וצריך שיהיו מנגנונים מאזנים ולאמץ פרשנות מרחיבה ביחס לחסינות, הקלות והגנות כך שיצמצמו את החבות של מי ששיתפו. "חשוב וחיוני שהרשתות החברתיות יישארו מקום תוסס שכולל הבעת דעות מגוונות, מחאות, ויכוחים חריפים וביקורות נוקבות – וזאת גם על ידי הפצתן של כל אלו באמצעות פעולת השיתוף", סיכמה השופטת ברק ארז. השופטים מני מזוז ויעל וילנר הסכימו לפסק הדין של ברק-ארז.
עו"ד שרית קרן מומחית לדיני אינטרנט מגיבה לפסק הדין "ההלכה שהתווה בית המשפט העליון היא הלכה שיש בה מן הבעייתיות בעיני, משום שהיא חושפת את האדם הסביר, אותו אחד המשתף מתוך אמפתיה או כעס אמירה של אחר, אומרים ש"המביא דברים בשם אומרם מביא גאולה לעולם" והנה בא פסק הדין של כבוד בית המשפט העליון ולפיו, המביא דברים בשם אומרם ממיט חורבן על עצמו, לו לא היה מדובר בשיתוף אלא בניסוח מחדש או בניכוס התוכן של המשתף לעצמו הרי שמדובר בדיבה גרידא, אך במקרה של שיתוף או ריטווט בטוויטר הרי שהכותב המקורי, מחולל הדיבה לכאורה חשוף וחתום עליה, להערכתי, הלכה זו תשקל מחדש ותבוטל"
