תביעה לתשלום 400,000 ₪ הוגשה כנגד חוקר פרטי שנשכר על ידי בנק הפועלים. החוקר נשכר על מנת לבצע חקירה בעניינו של התובע, מהנדס תעשייה וניהול אשר היה בעלים של חברה, ובאותם זמנים ניהל הבנק תביעה כספית כנגד החברה והמהנדס.
לטענת המהנדס, החוקר הפרטי העביר נתונים שגויים וכוזבים לבנק, שהביאו לנקיטת הליכים דרסטיים כמו הגשת התביעה והטל עיקולים זמניים אשר שיבשו את פעולת החברה ואת חייו. כך למשל העביר החוקר לבנק נתונים לפיהם החברה על סף קריסה, וכי המהנדס אינו מגיע עוד לעבודה וצפוי לפשוט רגל.
לטענת המהנדס במסגרת ההליכים שפתח הבנק נחקר החוקר הפרטי על תצהיר שהכין, ושם התקשה לבסס את גרסתו ולתת פרטים מדויקים. עוד הוסיף כי ראיה לכך שהחברה לא הייתה על סף קריסה היא העובדה שהחברה פעלה עד שנת 2012, בעוד החקירה בוצעה בשנת 2008.
בנוסף, הפנה המהנדס לחוות דעתו של רואה החשבון שמונה על ידי בית המשפט בהליך מול הבנק, אשר העידה כי במועד עריכת הדו"ח של החוקר, היה החוב של החברה הנמוך ביותר מתחילת 2008.
מוזמנים לעשות לייק לדף הפייסבוק של 'אוביטר'
לעניין טענת הרשלנות של החוקר, הגיש המהנדס חוות דעת של החוקר יניר לוין, אשר הצביע על ליקויים בעבדות החוקר הפרטי כמו אי תיעוד, הקלטה ותמלול השיחה שלכאורה נוהלה עם המהנדס. החוקר, כך לטענתו, לא הציג נתונים ולא ביצע בעצמו את הביקור במשרדי החברה ולמעשה כל הנתונים שנאספו היו בלתי מבוססים ושגויים.
החוקר הכחיש את טענותיו של המהנדס והעלה שורה של טענות לסילוק על הסף כגון מניעות, מעשה בית דן, השתק פלוגתא, שימוש לרעה בהליכי משפט ושיהוי ניכר. עוד טען החוקר כי לא הוכח הנזק הכלכלי למהנדס וכי החברה ביצעה מניפולציות שונות בדוחות שהוגשו לבית המשפט אשר יצרו מצג מוטעה בדבר היקף נמוך של התחייבויות, כאשר בפועל המצב היה שונה בתכלית, והתחייבויות בשיעור מאות אלפים נעלמו ללא הסבר. החוקר הגיש את חוות דעתו של פיני שכטר, המשמש כיו"ר וועדת האתיקה של לשכת החוקרים הפרטיים.
"לאמת כמה פנים"
התביעה הוגשה לבית משפט השלום בחיפה והתבררה בפני השופט אהרון שדה. את המהנדס ייצג עו"ד א. צורף, ואת החוקר הפרטי ייצג עו"ד ע. סולומונוב. השופט נתן משקל נמוך לחוות הדעת שהוגשו מטעם הצדדים, והסביר שבחינת פעולתו והתנהלותו של החוקר הפרטי היא בחינה משפטית, השונה מהבחינה המקצועית או האתית עליהם העידו החוקרים.
השופט הוסיף כי, החוק והתקנות העוסקים בחוקרים פרטיים אינם קובעים אמות מידה ברורות להגדרת פעולתו של החוקר הפרטי. הם מסדירים אמנם את היחסים שבין החוקר הפרטי והרשויות ובין החוקר הפרטי ושולחו ומטילים חובה כללית למסור ידיעות אמת, אך לעתים "לאמת כמה פנים וממצא כלשהו ניתן לא פעם לתאר שחור משחור או בצבעים ורודים".
השופט התייחס לכך שהחוקר לא תיעד דבר, או חמור מכך יש בידיו תיעוד אותו נמנע מלהציג במשפט. הממצאים שהביא אינם מדויקים ולא הייתה שום העמקה בחקירה. "אין לנתבע לא ראיה ולא שמץ ראיה על כך שהוא עצמו גילה לפני תחילת ההליכים המשפטיים שהחברה צמצמה (המירכאות במקור) את היקף פעילותה". כך גם לא הובאה שום ראיה ביחס לטענת החוקר שאיש אינו שוהה במשרדי החברה, ולא זומנו עדים שהיו יכולים להעיד על כך.
השופט ציין כי הדברים שנרשמו בדו"ח עומדים בגדר "לשון הרע", ולכן עומדת למהנדס עילה מוכחת לקבל סעד מכוח זה. לעניין הנזק, לא הרחיב השופט וקבע כי נזקו של המהנדס לא הוכח, לא בשיעורו וכימותו ולא בקשר הסיבתי שלו למחדלי החוקר הפרטי.
למרות זאת הוסיף השופט כי אדם זכאי לכך שלא יפגעו בפרנסתו ובמפעל חייו ולא יקבעו לגביו קביעות שליליות. "בידיו של חוקר פרטי מצוי לעיתים עתידו ושמו הטוב של הנחקר. החוקר יכול לגרום לפגיעה קשה ביותר בנחקר".
לאור זאת, העמיד השופט את הפיצוי על סך 20,000 ש"ח בצירוף הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 5,500 ש"ח.
לפסק הדין המלא לחצו כאן
