בית משפט השלום בתל אביב דן בתביעה שהוגשה על ידי אישה מבוגרת בת 93. התביעה התנהלה בפועל בידי אחייניתה. הקשישה בת ה-93 היא חרדית אלמנה וערירית המתגוררת לבדה במרכז הארץ.
הנתבעת היא עמותת "חזון למועד", המפעילה מוסדות שונים לרבות בית כנסת המצוי סמוך למקום מגוריה של הקשישה. שנה לפני הגשת התביעה העבירה הקשישה לעמותה תרומה על סך לא פחות מחצי מיליון שקלים. לטענתה התרומה הזו, כמו גם תרומות נוספות, ניתנו על ידה כתוצאה משכנועים, הפחדות ולחצים שהופעלו עליה על ידי גורמים רבניים שונים, וכן על ידי עורכת דינה ששימשה באותה עת כבאת כוחה.
לטענתה לחצים אלו, שכללו אמירות על "ציוויים רבניים" ו"ציוויים אלוקיים", פגמו ברצונה הטוב והחופשי והובילו לביטול רצונה מפני רצונם. הקשישה ביקשה מבית המשפט להורות על השבת התרומה.
"האחיינית נוהגת בה בכוחנות"
העמותה טענה מנגד שהתביעה מונעת על ידי האחיינית שנוהגת בקשישה בכוחנות, וכל מטרתה היא להשתלט על רכושה שאינה מעוניינת להעבירו לה, מאחר והיא אינה שומרת תורה ומצוות. העמותה הוסיפה כי הקשישה כלל אינה מעוניינת בהגשת התביעה ובביטול התרומה.
נוכח המחלוקת מונה מומחה מטעם בית המשפט שבחן את כשירותה ויכולתה של הקשישה להחליט על מתן הכספים מתוך רצון חופשי. המומחה הגיש את חוות דעתו אך לא היה בה כדי לייתר את המשך ההליכים, ולכן נשמעו ראיות.
יצויין כי הקשישה נהגה לאורך השנים לשהות במוסדות העמותה שעות רבות, ביום ובלילה ולהשתתף בשיעור של אחד הרבנים במקום. התביעה אמנם התייחסה לתרומה אחת בסך חצי מיליון ש"ח, אך בנוסף לזה תרמה הקשישה סכומים נוספים בסך 250,000 ש"ח שהועברו על שם כולל בעיר, ועוד סכום של 645,000 ש"ח שהועברו לחשבונו הפרטי של רב העומד בראש אחת הישיבות. סמוך למועד העברת הכספים העבירה הקשישה לישיבה גם את הדירה שבבעלותה. בנוסף, בוצעו עוד מספר העברות מחשבונה, לרבות שימוש בכרטיס האשראי, כך שבסופו של יום נותרה הקשישה עם סכום זעום של 30 אלף ש"ח בלבד.
במהלך הזמן הבין ראש הישיבה כי התרומה לא ניתנה מרצונה והשיב לה את הכספים, ועם הכולל גובשה הסכמה שפרטיה לא צוינו בפסק הדין. עניין התרומות לא נודע לקרוביה של הקשישה, ורק מאוחר יותר, כשהגיעה לבקר אותה חברה בביתה, גילתה כי היא במצב קשה. החברה התקשרה לשירות הסוציאלי, ששלחו לשם את אחת העובדות והיא מצאה אותה לבדה בדירה, מוזנחת, חולה וחלשה, והתקשרה לאחיינית.
מסע שכנועים ולחצים
האחיינית החלה לפעול להשבת הכספים ומונתה כאפוטרופוס לגופה ורכושה של הקשישה. כך הושגה הסכמה עם הישיבה, בעקבותיה כל מה שנלקח הוחזר, הן הכספים והן הדירה. היחידים שלא הסכימו להשיב את הכספים אלו העמותה שנתבעה כאמור.
האחיינית טענה, בשם הקשישה, שההחלטה על מתן התרומה לא נתקבלה מתוך רצון חופשי אלא בעקבות מסע שכנועים ולחצים שהופעל עליה תוך ניצול מצבה הגופני וגילה המבוגר, אדיקותה ואמונתה החזקה בדברי רבנים. לטענתה, בשל מסע הלחצים שהופעל עליה לא היתה לה גמירות הדעת הנדרשת לשכלולו של חוזה מתנה.
העמותה טענה מנגד שהתביעה הוגשה בחוסר תום לב על ידי האחיינית המנסה להשתלט על רכוש דודתה. עוד טענו כי האחיינית "מנסה לנתק את התובעת מהמסגרת התורנית אליה היא שייכת כל השנים, להפריד בינה ובין העמותה והרב הנערץ עליה, אשר בשיעוריו היא משתתפת בקביעות שנים ארוכות".
השופטת יסכה רוטנברג פתחה את דבריה בהסבר כי אין ספק כי הכספים שהועברו הם מתנה מכוח חוק המתנה. היא הוסיפה כי הסכם למתן מתנה הוא חוזה, ולכן הוא משתכלל על ידי הצעה וקיבול כמו כל חוזה מכוח חוק החוזים. אבן יסוד עיקרית לשכלול של כל יסוד היא גמירות דעת. כלומר, מבחן אובייקטיבי האם האדם הסביר היה סובר שיש למציע כוונה ליצור יחסים משפטיים עם הניצע.
מעריצה רבנים
השופטת קבעה כי התרומה ניתנה מבלי שהיתה לקשישה גמירות דעת. אמנם מסקנות המומחה הן כי הקשישה כשירה לבצע פעולות משפטיות, אך לדבריה "גמירות דעת לחוד והיעדר כשירות לחוד".
השופטת התייחסה לעובדה שבמשך השנים היה קשר בין הקשישה לאחיינית, אך בתחילת שנת 2014 החלו גורמים רבניים להקיף את הקשישה ולנתקה מבני משפחתה. בד בבד עם ניתוקה של התובעת מבני משפחתה השתלטו על חייה גורמים אחרים, בהם עורכת הדין. לדברי השופטת, "מתן תרומות דווקא בעת ניתוקה מכל בני משפחתה, מעלה ספק כבד בדבר גמירות דעתה להעניק את התרומה".
בנוסף לכך התייחסה השופטת גם לעובדה שהתובעת העבירה את כל רכושה, לרבות דירת מגוריה כתרומה. "קשה להניח שאדם יעביר בחייו את כל כספו ורכושו לאחרים, ויוותר עם סכומי כסף זעומים וללא קורת גג לראשו".
לסיכום קבעה השופטת כי, "התובעת אישה מבוגרת מאוד ומתגוררת לבדה. היא אישה דתית, מעריצה רבנים ומפחדת להמרות את פיהם פן יאבד חלקה בעולם הבא". לאור זאת על העמותה להשיב סכום של 500,000 ש"ח לקשישה.
את הקשישה ייצג עו"ד מאיר אהרוני.
לפסק הדין המלא לחצו כאן
