הפרשה נחשפה, לאחר שאחד האבות בפעוטון שהיה בסלון ביתה של המטפלת הטמין מכשיר הקלטה בתיק בנו. בתחילת המשפט השופטת גרינברג קבעה כי מדובר בהאזנת סתר, אולם לאחר ששוכנעה שהוכחה אשמת המטפלת בעבירה המיוחסת לה, היא הכשירה קבילותה.
על פי כתב האישום שהוגש נגד המטפלת, שניהלה פעוטון בביתה, לפני מספר שנים, היא טיפלה בשלושה פעוטות והחליפה חיתול לאחד מהם שבתוך כך סטרה לו ארבע פעמים. בעקבות כל מכה, בכה הפעוט. תוך כדי הכאת התינוק כינתה אותו המטפלת בכינויים עולבים, לא ניסתה להרגיעו, אף שצרח ובכה ממושכות.
הראייה המרכזית בתיק היתה הקלטת השמע של האירוע. ההקלטה התבצעה באמצעות יישומון במכשיר טלפון של אחד מאבות הפעוטות, שטופלו בפעוטון, שאינו אבי התינוק שהותקף על ידי המטפלת, שהטמינו בתיק בנו. המכשיר קלט, במשך כשעתיים, את כל שהתרחש בסלון ביתה הפרטי של הנאשמת, ובין היתר את האירועים שאירעו שם. בהקלטה שומעים במשך פרק זמן של 7 דקות קול הדובר הנשמע בהקלטה הינו קולה של המטפלת, העסוקה באותה עת בהחלפת חיתול ובכיו של הפעוט. על מקור הקולות הנשמעים בהקלטה בארבעה מקומות שונים, נטענו ע"י התביעה כחבטות.
בתשובתה לכתב האישום כפרה המטפלת בביצוע העבירה המיוחסת לה אומנם היא אישרה כי היא אמרה את האמירות המיוחסות לה בכתב האישום, עם זאת הכחישה שהכתה את הפעוט וטענה שההקלטה נערכה במזיד והושתלו בה קולות הנשמעים כחבטות, וזאת כדי להפלילה. עם תחילת המשפט, עתרה ההגנה לביטול כתב האישום וטענה כי הראיה המרכזית מבוססת על האזנה אסורה שאינה קבילה ומנוגדת לחוק האזנת סתר.
התביעה מצידה ביקשה לדחות כלל טענות ההגנה וטענה כי ההקלטה הינה האזנה קבילה, ומאחר והנאשמת בחרה לנהל את עסקה בביתה, בדגש על סלון הבית, לא ניתן לראות בו מקום פרטי אלא חלק מבית עסק, שלו ממד ציבורי.
בתחילה השופטת גרינברג קיבלה את טענות ההגנה וקבעה כי ההקלטה הינה 'האזנת סתר', שהוקלטה שלא על פי היתר כדין ואינה עומדת בתנאי החוק, ועל כן יש להורות על פסילתה ולאסור שימוש בתוצריה. בתגובה ביקשה התביעה להגיש את ההקלטה האסורה בהתאם להוראת סעיף 13 (א1) לחוק, כאשר בתיקון לחוק תשנ"ה רוככה מעט הוראה זו ונפתח פתח צר להתיר קבילות ראיית האזנת סתר בדיעבד, כאשר עיקרו של התיקון הינו ביטול ההוראה בדבר אי קבילות מוחלטת וצמצומה להוראה של אי קבילות יחסית, ומאזנת "בין צורכי גילוי האמת ועשיית צדק לבין מניעת הפגיעה בזכויות הפרט".
השופטת קיבלה את טענת התביעה והותירה להשתמש כראייה רק בקטע הקצר בהקלטה שבו תועד האירוע נשוא כתב האישום, באשר לקטעים אחרים בקובץ בהם נקלטו שיחות בין הנאשמת לבני ביתה שאינם רלוונטיים לאירוע עצמו, נקבע שלא ישמשו כראייה.
למרות טענת ההגנה, לאחר מכן, כי מדובר במחיאת כף שנשמעת בהקלטה, החליטה השופטת כי מדובר בקולות חבטה. "האזנתי להקלטה פעמים רבות כדי להתרשם באופן בלתי אמצעי מתוכנה. הכלל הוא, שאין מניעה לכך ששופט ייעזר בחוש השמיעה שלו, כפי שהוא רשאי להיעזר ביתר חושיו, בזהירות הראויה", כתבה השופטת בהחלטתה והוסיפה: "מצאתי לקבוע, על בסיס מכלול הראיות המפורטות כי הקולות הנטענים כחבטה הם אכן קולות חבטה ומקורם במעשי תקיפה שביצעה הנאשמת כלפי הפעוט".
בסיום הכרעת הדין ציינה השופטת גרינברג: "אך הרשעה זו והערת אזהרה בצידה. מעשי המתלונן בתיק זה נעשו אמנם בתום לב אך בדרך של האזנת סתר האסורה בחוק. עבירה על חוק זה חמורה ובצידה עונש מאסר בן חמש שנים. אכן, המצב החוקי היום, שבו הקלטות, שמטרתן להגן על חסרי ישע ולחשוף פגיעה בהם, נחשבות להאזנות סתר בלתי מותרות, מטריד. לא אחת אנו עדים לחשיפת התעללויות בקטינים או בקשישים והדרך היחידה לגילוי אמת כואבת זו הינה מעקב ופיקוח של הורים ואחראים למתרחש במוסדות אלו, באמצעות האזנות", כתבה השופטת והוסיפה: "עם זאת, אין לפתור בעיה מורכבת זו באמצעות פגיעה בלתי מידתית בזכויותיהם של המטפלים בהם. אל לנו לאפשר פלישה בלתי מבוקרת לרשות היחיד, לביתו-מבצרו של אחר, ללא הסכמתו. הפתרון הראוי הוא באמצעות חקיקה מתאימה".
