נפטר לאחר השחרור – אימו דרשה הכרה כאם שכולה

בית משפט השלום דן לאחרונה בערעור שהוגש על החלטת קצין התגמולים של משרד הביטחון, לפיה נדחתה תביעה להכיר בין נסיבות מותו של בנה של התובעת לבין שירותו הצבאי. בנה של התובעת התגייס לפלוגת החילוץ וההצלה בשנת 2004 והשתחרר ביוני 2006. זמן קצר לאחר שחרורו התגלה כי המנוח סובל מגידול ממאיר באף. המנוח עבר ניתוח כריתה של הגידול ולאחריו החל בטיפולי הקרנות לשם הקטנת הסיכון לזרת הגידול. שנה מאוחר יותר התגלו אצלו גרורות במוח אשר טופלו בקרינה ומיד לאחר מכן סבל מדלקת קרום המוח. בעקבות החמרה במצב הגידול נפטר המנוח ממחלתו בשנת 2009.
אמו הגישה תביעה לוועדת התגמולים להכרה בזכויותיה כאם שכולה מכוח חוק משפחות חיילים שנספו במערכה. הוועדה דחתה את תביעתה בהסתמך על חוות דעתו של ד"ר יעקב ברעם, אשר סבר כי זמן הקינון של המחלה הינו ממושך ונמדד בשנים, ולכן אין זה סביר כי מחלתו קשורה לחשיפה לחומרים מסרטנים במהלך תקופת השירות הצבאי.

הסרטן אובחן בשלב מאוחר

במסגרת ההליך התגלתה תמימות דעים בין המומחים מטעם הצדדים כי מחלתו של המנוח אובחנה בשלב מאוחר וכי גילוי מוקדם של המחלה היה משפר באופן ניכר את סיכויי ההחלמה כך שגילוי מוקדם יותר של המחלה היה מתאפשר במידה והמנוח נבדק על ידי מומחה אף-אוזן-גרון. לשיטתה של המומחית מטעמה של האם, ככל שהאבחון היה מתבצע בחודש האחרון של שירותו הצבאי, סביר להניח כי הגידול היה מוסר בזמן קצר ביותר, וכפועל יוצא מכך גם סיכויי תוחלת חייו הייתה מתארכת.
האם טענה, באמצעות עורך דינה שאולי יצחק כי נטל ההוכחה רובץ לפתחו של קצין התגמולים, וכי הוא לא הצליח לסתור את העדויות שהובאו מהן עולה כי מפקדיו של המנוח היו מודעים לכך שבמהלך החודש האחרון לשירותו סבל מבעיה של יריקות דם, אולם נמנעו מהפנייתו לטיפול רפואי. עוד טענה כי מעדויותיהם של שני המומחים מטעמה עולה כי ככל שהמחלה הייתה מתגלית בשלב מוקדם יותר, סיכויי הישרדותו של בנה היו משתפרים ותוחלת חייו הייתה עולה.
בנוסף לכך, הדגישה האם כי מעדותו של המומחה מטעם קצין התגמולים עלה בבירור שבמהלך התקופה שבין החודש אשר קדם לשחרורו לבין מועד גילוי המחלה החמיר מצבו הבריאותי בשיעור של בין אחוז אחד לשלושה אחוזים, וכי הייתה חשיבות של ממש בגילוי המחלה בשלב מוקדם ככל האפשר.
בית המשפט קבע כי התנהלותם של מפקדי המנוח במהלך החודש האחרון חרגה מאמות המידה הנדרשות ומכללי האמנות הרפואית המקובלת בכך שנמנעו להפנות מיוזמתם את המנוח לטיפול רפואי ובכך שייעצו לו להמתין עם בירור מצבו הרפואי עד לאחר שחרורו מצה"ל.

מוזמנים לעשות לייק לדף הפייסבוק של 'אוביטר'

למרות הקביעה הזו, דחה בית המשפט את הערעור, מכיוון שגם לאחר שחרורו מהצבא המחלה התגלתה שלושה חודשים לאחר מכן, בהם הוא אינו פנה לטיפול רפואי. לכן לא ניתן לומר כי תוחלת חייו התקצרה דווקא בשל אותו חודש אחרון לשירותו, ולא בעקבות שלושת החודשים לאחר מכן שכבר היה אזרח. העובדה שהמנוח השתהה בקבלת טיפול רפואי לאחר השחרור, מנתקת לדעת בית המשפט את הקשר הסיבתי שבין רשלנות המפקדים
בית המשפט הוסיף כי הסיכויים לכך שהמנוח היה נותר בחיים אם היה מופנה על ידי מפקדיו לרופא צבאי היו מלכתחילה נמוכים, ואין בכך שהמחלה התפרצה במהלך השירות והחמירה בתום השירות הצבאי בכדי לעלות בקנה אחד עם הוראותיו של חוק משפחות חיילים שנספו במערכה, ולראות בשאריו כזכאים לפי החוק.
בסיומו של פסק הדין הוסיף בית המשפט כי, "לאור הטרגדיה שהייתה מנת חלקה של המערערת, מצאנו שלא לחייבה בהוצאות, הגם שהתנהלות המערערת בהליך הייתה טורדנית קמעא".
לפסק הדין המלא לחצו כאן