במקרה הראשון בעל עסק לממכר בשר בעיר קטנה בשרון, תבע ב-140 אלף שקל, לקוחה שהפיצה נגדו שני פרסומים בגנותו כאשר על פי התביעה, היא תיארה מציאות עובדתית בדויה, לפיה התובע מכר לה בשר מקולקל, בשר שמכיל תולעים. כך, היא הציגה את התובע כעוסק לא ישר ופרסמה קריאת אזהרה לציבור, הגם שמעולם לא היה מפני מה להזהיר.
על פי התביעה היא פרסמה את הדברים ב״מגרש הביתי״ של התובע, היכן שהפגיעה בו היא העצומה והכואבת ביותר – בקבוצת ״וואטסאפ״ רבת משתתפים, תושבי העיר בה פועל העסק, כאשר קהל הנמענים לדיבה, הוא קהל מפולח המכיל לקוחות קיימים ופוטנציאליים. "התובע אינו מפעיל רשת מזון עוצמתית ועתירת משאבים, אם כי ״עסק שכונתי״ קטן יחסית המהווה מקור פרנסה יחיד לבעליו. רבות דובר על אודות הקשיים שחווים עצמאיים בניהול עסקים קטנים יחסית – רגולציה אגרסיבית מכאן, חסר-זכויות סוציאליות מכאן ותחרות ברשתות הגדולות מכאן. סבך קשיים זה גורר מציאות שלא אחת עולה כדי מלחמה קיומית", כתב בעל העסק בתביעה והוסיף: "להבדיל מתאגידים גדולים, כל ״מכה״ קטנה, שפוקדת עסקים קטנים, יכולה להעמידם – לחד עם בעלי-העסק והעובדים – בפני סכנת קריסה אמיתית. למרבה הצער, כך בדיוק בענייננו, מעשי הנתבעת לא הכו בתובע בעדינות, אלא חירבו את שמו הטוב וריסקו את המוניטין שצבר בעמל כפיים, באחת".
התביעה השניה היא של בעלת חנות מרמת השרון, שתבעה ב-130 אלף שקל את אחת הלקוחות שלה שהפיצה ברשת הפייסבוק דברים נגד החנות והשרות של בעל העסק.
החנות עצמה קיימת מזה שנים ארוכות ברמת השרון ובאחרונה הגיעה הלקוחה עם ילדיה אל החנות, תוך שהיא מבקשת להיכנס עם הילדים, כאשר אלו אוכלים ארטיקים מטפטפים בחנות. על פי התביעה הלקוחה ביקשה עבור ביתה, דגם של סנדל אשר ביתה כבר קנתה בעבר והכירה היטב. היא ביקשה את הסנדל בעיצוב חיצוני אחר, אולם מדובר באותו סנדל אשר היה לה בעבר, וביקשה מידה גדולה יותר מזו שהייתה לה.
הבת מדדה את הסנדל בחנות, הייתה מרוצה עד מאוד ויצאה מהחנות תוך שהיא מקפצת ומאושרת ולובשת את הסנדל עצמו שהיה במחיר מבצע. על פי התביעה, כל תהליך הקניה ערך דקות ארוכות אשר בהן הלקוחה שוחחה עם בעלת החנות ארוכות. מספר ימים לאחר מכן, הופתעה התובעת כאשר הלקוחה נכנסה לחנות, זרקה את הנעליים על הדלפק ודרשה מהתובעת להחליף אותן, תוך שהיא אומרת ״מאמי, אני לא רוצה״.
מאחר שבחנה את הנעליים וראתה שנעשה בהם שימוש היא הציעה לנסות למכור את הנעליים כמשומשות ואת הסכום שתקבל על כך, תזכה את הלקוחה. בעקבות כך איימה הלקוחה על בעלת החנות שהיא תעשה הכל לפגוע בה ומיד עם צאתה מהחנות כתבה פוסט בקבוצה של 20 אלף מתושבי העיר שבין השאר נכתב בו: "בעלת החנות ניצלה את המצב והצליחה לדחוף לי זוג נעליים.. כנראה שלנעל היה פגם והיא ניצלה ששני ילדיי אינם רואים ודחפה לי אותם ללא שאשים לב… לשם ודאי לא אחזור״.
"מעבר לפגיעה הפרטית שנגרמה לי, הרי שפסיקת פיצויים יש בה אינטרס ציבורי ממדרגה ראשונה להרתעת אנשים, מביצוע עוולת לשון הרע. אמירת האמירות הפוגעניות והמבזות, יש בו מין הפסול, ועל בית המשפט הנכבד לקבוע באופן חד משמעי, שהדבר פסול מעיקרו ואין להתירו, תוך פסיקת פיצויים עונשיים ולחילופין מוגברים", סיכמה בעלת החנות את התביעה.
"אין ספק שהיום, בעידן הרשתות החברתיות, קל מאוד לפרסם דברי לשון הרע על אדם ועסקו." אומר עו"ד רועי טיבי, מומחה לתביעות לשון הרע, ומוסיף "אם בעבר בכדי להכפיש שמו של מישהו היה נדרש האדם לעמוד על ארגז בכיכר העיר ולצעוק בקולי קולות, הרי שהיום הוא עושה זאת בקלות יתרה מכף ידו, מהמכשיר הנייד שברשותו, וכל שהוא צריך זה סיסמא לוויי פיי ומספיק חיי סוללה." לסיכום אומר עו"ד טיבי "אולי בבחינת אותו מכפיש מדובר ב"שגר ושכח", אך לצערם של אותם בתי עסק הרשת אינה שוכחת והפרסום אף פושט כאש בשדה קוצים במהירות בזק. אני סבור כי על מנת להרתיע יש להגדיל את סכום הפיצוי הנפסק כיום בצורה ניכרת."
