עתירה הוגשה נגד נציב תלונות הציבור על שופטים, השופט בדימוס אורי שוהם, בשל מה שנחזה כהפרת חוק נציב תלונות הציבור על שופטים ותקנות נציב תלונות הציבור על שופטים. על פי העתירה, נציב התלונות לא קיים את החוק והוראות חקוקות מפורשות, המורות לו לטפל בתלונה וכיצד לעשות זאת. בין ההוראות שהופרו לפי העתירה העדר טיפול בתלונה מחודשת. אפשרות תלונה מחודשת ניתנת על פי תקנות הנציב ומצויה בטופס התלונה לנציב.
למעשה, החוק אינו מבחין בין תלונה מקורית ותלונה מחודשת. לאחרונה התבשרנו שהנציב בדק מחדש את החלטתו הראשונה נגד שופט בית המשפט העליון חאלד כבוב, ואילו במקרה המופיע בתלונה, לא נבדקה התלונה מחדש. העותר טוען לאפליה נגדו בקיום בררני של החוק.
על פי העתירה, לא רק שהתלונה לא נבדקה, אלא גם לא ניתן כל נימוק לאי הבדיקה. סעיף 17 בחוק נציב התלונות נותן רשימה סגורה של סיבות מדוע לא לפתוח בטיפול בתלונה, ואילו במקרה המופיע בעתירה לא ניתנה כל סיבה עניינית ואף לא אחת מן הסיבות שבשלן ניתן שלא לפתוח בתלונה. העדר הנימוק לאי הטיפול בתלונה נחזה כהפרת החוק החמורה ביותר, משום שבהעדר סיבה להתנהלות הנציבות, הדבר נראה חריג ולא מכבד, לא את העותר ולא את הציבור, אשר את תלונותיו הנציב אמור לבדוק.
ללא החלטה
נראה גם שנציבות התלונות הפרה סעיפים נוספים בחוק. אין שום החלטה של נציב התלונות בעניין התלונה, בניגוד לסעיפים מפורשים המורים לו להחליט אם התלונה מוצדקת או לא. את המכתב המודיע על אי בירור התלונה אפילו לא כתב הנציב, אלא נתן למנהלת לשכתו לכתוב, בניגוד לחוק המורה עליו לכתוב את ההחלטות בעצמו. אחד הסעיפים החמורים שהופרו הוא אי יידוע השופט הנילון בתלונה נגדו, אי יידוע הנהלת בתי המשפט, ואי יידוע מ"מ נשיא בית המשפט העליון. למכתב לעותר אין ולו מכותב אחד. בראש המכתב שנכתב בידי מנהלת הלשכה כתוב בחוסר סמכות "אישי-סודי-למכותב בלבד", למרות שאין כל החלטה בנושא התלונה.
התלונה המדוברת, אותה סירב נציב התלונות לבדוק, היא תלונה מחודשת נגד שופט בית המשפט העליון נעם סולברג. כפי שמוכיחה העתירה, התלונה המחודשת שונה מן התלונה המקורית. בזו הראשונה נטען לפגיעה בזכויות דיוניות ובכבודו של העותר על מה שנחזה כהכרת פנים וכמשוא פנים נגד בעל דין בפסק דין שהשופט כתב. נכתב כי השופט סולברג הפגין הכרת פנים ואפליה כאשר התייחס בפסק דינו לבעל דין בשמו הפרטי בלבד ולא כבעל דין, בניגוד לבעלי הדין האחרים באותו תיק. נטען כי בכך היה חשש כבד למשוא פנים, ובוודאי להכרת פנים והבחנה בין המתדיינים, דבר האסור על פי החוק. בתלונה הוכח כי נוהג זה אינו מקובל בבתי המשפט בעולם, ואף מנוגד לכללי האתיקה ולחוק בישראל.
משוא פנים?
החלק השני בתלונה הראשונה הביא כגילוי ממשי של משוא הפנים הזה, את העובדה שהשופט סולברג לא החליט בבקשה של בעל הדין שהוגשה במהלך ההליך. הבקשה היתה להציג מסמכים שהיו נחוצים במסגרת אותה העתירה לבג"צ, והיה בכוחם להוכיח כי פסק דין בית הדין האזורי לעבודה אינו תקף. המסמכים היו תגובות של חברת מותב משפטי, נציגת ציבור, לתלונת העותר נגדה, וכללו התייחסות שלה להאשמה שלא קראה את החומר העצום בתיק לפני שחתמה על פסק הדין של בית הדין האזורי לעבודה, יממה בלבד לאחר שמונתה אליו. תגובות אלו היה בכוחם לשנות את פסק הדין, אך השופט סולברג בחר שלא להכריע בבקשה, ומכאן שלא להכריע בשאלת בטלות פסק הדין עליו חתמה נציגת הציבור, שעמדה בלב העתירה.
על פי התלונה המחודשת, הוכח כי השופט סולברג משתמש במקרים מעטים ביותר (אחוז וחצי מכלל פסקי הדין או ההחלטות שלו בשנת 2023) בשם פרטי עבור בעלי דין, מה שמעלה ביתר שאת את החשש למשוא פנים כלפי בעלי דין מסויימים. ואכן, מסקירה שערך העותר גילה כי אלו הנקראים בשמות פרטיים בידי השופט שייכים לכמה קבוצות עם מאפיינים ברורים, כמו למשל אוכלוסייה מוחלשת של בעלי דין המייצגים את עצמם.
הטענה השניה אותה ביקש להוכיח העותר היא כי טענת השופט סולברג כאילו נתן מענה לבקשת העותר אינה נכונה, וכי תשובת השופט לנציב פשוט לא היתה מדויקת. אף שהתלונה היא חמורה ביותר, הנציב לא טיפל בה, ונחזה שהפר סעיפים רבים בחוק בהתנהלותו.
