מי כתב את השיר "לנצח לאהוב" אותו מבצע הזמר עופר לוי? בהופעה במהלך תקופת מגיפת הקורונה, אירח הזמר איתי לוי בהופעה במרשתת את לוי שם הוא טען שהוא כתב את השיר ונתן את הקרדיט לדוד זיגמן. האחרון לא ויתר הגיש תביעה נגד שני הלוי, עופר ואיתי. באחרונה בית המשפט קבע כי עופר ישלם לו פיצוי של 98 אלף שקלים ועם איתי לוי הוא הגיע לפשרה שישלם לו 7,000 שקלים.
התובע דוד זיגמן, הינו כותב, מתרגם ומלחין שירים בתחום הזמר המזרחי. אשר רשם בספרי אקו"ם את עצמו כבעלים של 575 יצירות. בין יתר יצירותיו קיימת יצירה בשם "לנצח לאהוב" אותה מבצע עופר לוי שבמהלך השנים הנתבע קיבל מזיגמן את הרשות לבצע 12 יצירות, אשר לנצח לאהוב הינה אחת מהן.
במהלך תקופת מגיפת הקורונה, אירח הזמר איתי לוי את עופר לוי למופע משותף ששודר במרשתת, בדף הפייסבוק שלו במסגרת המופע התקיים בין השניים במהלך שיח על אודות היצירה "לנצח לאהוב", בה תהה איתי לוי כיצד עופר קיבל את השיר. עופר לא התבלבל וענה כך: "עכשיו, כל השירים שכתוב 'דוד זיגמן' זה עופר לוי כתב, רק שלא ידעתי שיש אקו"ם ויש שם פרנוסה, ונתתי לו את הקרדיט, הוא ישב לידי….אני אספר לך על 'לנצח לאהוב'. זה שיר שאני כתבתי. כל השירים שכתבתי עם זיגמן, ידעתי שזיגמן ישב לידי, נתתי לו את הקרדיט. לא ידעתי שיש אקו"ם. אני חבר אקו"ם רק 5 שנים".
הסדר פשרה
מלכתחילה הגיש זיגמן את התביעה גם כנגד איתי לוי, ואולם הם הגיעו לכלל הסדר פשרה לפיו התביעה כנגדו תסולק תמורת תשלום הסך של 7,000 שקלים.
זיגמן טען כי הפרסום והדברים שאמר עופר לוי, מהווים הוצאת לשון הרע והפרת זכותו המוסרית. לטענתו, הוא מחבר היצירה וכלל היצירות הרשומות על שמו בספרי אקו"ם, וטענת הנתבע במופע היתה שקרית ופוגענית. הנתבע הוא זה שישב לידו בעת שהתובע חיבר אותן, על מנת שהתובע יְלַמֵד אותו כיצד לשיר אותן. לטענת זיגמן צפו במופע 785 אלף איש לפחות והיו גם שיתופים רבים. המופע זמין עד היום לקהל הרחב בפלטפורמות המונים כגון "יו טיוב".
לוי טען מנגד כי דבריו היו אמת. הוא כותב את שיריו על דברים או מעשים שקרו לו בחייו. בשנת 1991 הוא גר בבת ים והיה נפגש עם התובע בביתו. הוא היה מביא לחנים משירים טורקיים, והשניים היו שומעים את שיר המקור בטורקית. כשנחה עליו ההשראה, בין היתר לאחר צריכת סמים שהתובע סיפק היה מכתיב לתובע את מילות השירים בהתאם לאירועים שעברו עליו בחייו – בעיקר הצלחות ואכזבות של חיי הרומנטיקה שלו. עם זאת, הנתבע מעולם לא שיתף את התובע בכך שהמדובר באירועים הלקוחים מחייו.
עוד הוסיף לוי, באותה עת, לא היה מודע לקיומה של אקו"ם ועל כן לא פנה אליה ולא ביקש ממנה לרשום אותו כיוצר השירים. רק בשנת 2004 הבין כי יש אפשרות לקבל תגמולים, אך כשפנה לאקו"ם נאמר לו כי התובע רשום בספריה כבעלים של היצירות ועל כן לא יוכל לקבל מהם תגמולים. כשפנה לתובע בענין זה אמר לו הנ"ל שהוא זמר ומתפרנס מההופעות ולו עצמו יש רק את הכתיבה, וסירב להעביר את היצירות על שמו. אשר למופע עצמו, המדובר במופע של 65 דקות. הפרסום הינו שולי, ואינו עולה על דקה אחת. בסירטון צפו 257,000 איש והתגובות לו לא כללו שום התייחסות לפרסום הנידון.
השופט: "האשמה חמורה"
השופט רפי ארניה שלא קיבל את דברי הזמן עופר לוי, ציין בפסק הדין כי לרישום בספרי אקו"ם יש מעמד ראייתי. הנטייה היא לסבור שאדם שרושם יצירה מסויימת על שמו בספריה ומעביר את ניהולה לידי אקו"ם, אינו עושה זאת בחלל האוויר אלא משום שהוא המחבר של היצירה. מנגד, הנטייה היא לסבור שככל שלאדם כלשהו יש טענות נוגדות בדבר רישום זה, הרי טבע הדברים הוא שיביע את מחאתו על כך, ויפעל מול אקו"ם ומול היוצר שנרשם בספריה כבעלי היצירה, בערכאות.
"אף שהפך להיות חבר באקו"ם, לדבריו, כבר בשנת 2004 הרי שלא הוכיח כי הגיש תביעה או כל דרישה אחרת לאקו"ם אשר בגדריה עמד על טענת בעלותו ביצירות. דבריו, כאילו פנה לאקו"מ וטען לבעלותו ביצירות לא הוכחו כלל", כתב השופט ארניה, "סבורני, כי אדם סביר השומע את הפרסום מבין אותו כאילו התובע למעשה גנב את יצירותיו של הנתבע, וייחסן לעצמו שלא כדין, תוך שהוא מנצל את תמימותו של הנתבע ואת העובדה כי אינו מכיר את המוסדות המקובלים בעולם המוסיקה בישראל. היא מקטינה את דימויו של התובע בעיני הבריות ומציגה אותו כמי שאינו מסוגל ליצור בעצמו, ועל כן הוא רושם יצירות של אחרים על שמו… בעיני, זו האשמה חמורה ואמירה קשה".
