לבית המשפט העליון הוגש ערעור על קולת עונשו של עידן קוסובסקי, פסיכולוג חינוכי, שהורשע בביצוע מעשים מגונים בשש הזדמנויות שונות, בשני קטינים בהם טיפל, ונידון לעונש של כ-4.5 שנות מאסר.
בערעור, צוין כי בשל הפגיעה המשולשת באמון ובביטחון הקטינים שנפגעו, הוריהם ששלחו אותם למי שאמור היה לשמור עליהם מכל משמר ולהבטיח להיטיב את שלומם, והציבור הרחב הזקוק לשירותים החיוניים של המטפלים הפסיכולוגיים, בשל הצורך להגן על שלומם של קטינים ולאפשר להם מרחב מוגן לטיפול בהתפתחותם הרגשית, ההתנהגותית והאישיותית, ונוכח הקושי החברתי והנפשי הרב לחשוף מעשים מעין אלו, כאשר מעשה מעורר פלצות שכזה נחשף.
"על בית המשפט הנכבד להתייצב להגנתם של הקטינים, ולהעביר מסר כפול: הרתעתי – לבל אנשים שהופקדו על טיפול בקטינים, כדוגמת המשיב, ינצלו את מעמדם וכוחם לרעה לצורך סיפוק יצריהם השפלים; ולנפגעי תקיפה מינית קטינים והוריהם – שגופם אינו הפקר ובית המשפט פועל להגן עליהם, מקום שבו כל גורם מטפל האמון על ביטחונם ושלומם מעל בתפקידו", נכתב בערעור.
כעולה מהערעור, כל המעשים בוצעו על-ידי הנאשם בחדר הטיפול ובזמן טיפול, תוך שהנאשם מנצל את תפקידו ואת סביבת עבודתו, את נגישותו וקרבתו לקטינים, את תמימותם, את גילם הצעיר ואת פערי הכוחות הפיזיים, הרגשיים והנפשיים הנובעים מעצם היותם מטופלים וילדים – והכל, לשם סיפוק תאוותיו המיניות. בכך, רמס הנאשם את נפשם של מטופליו הקטינים.
תכנון מקדים ונזקים קשים
כמו כן נטען בערעור, כי "העונש שהשית בית המשפט קמא על הנאשם אינו הולם את מידת אשמו ואת חומרת מעשיו המחפירים בנסיבות ביצועם, ובראשן – האחריות המוגברת שלו כגורם טיפולי-מקצועי. המחוקק ראה בחומרה יתרה ניצול יחסי מרות של מטפל במטופל, והדברים אמורים ביתר שאת כאשר מדובר בניצול יחסים אלו לטובת ביצוע עבירות מין בקטינים. הוריהם של הקטינים פנו למשיב לטובת הבטחת הטיפול הנחוץ לילדיהם, ושלחו את ילדיהם לשהות מבודדת עימו בחדר הטיפול מתוך ידיעה כי הטיפול ישפר את מצבם. האמון והביטחון שנוצרו במערכת היחסים הרגישה, התלותית והאינטימית בין המשיב לקטינים ולהוריהם, נדרסו ברגל גסה על-ידי הנאשם, ונוצלו לטובת ביצוע עבירות מין. וזאת, בשים לב לריבוי הקורבנות, לגילם הצעיר, לחלק האינטגרלי של המשיב בחייהם של הקטינים, לתכנון המקדים ולחזרתיות של המעשים ולנזקים שגרמו מעשיו של הנאשם לקטינים ולמשפחותיהם, שאינם מסתכמים בפגיעה המינית בלבד. אלו כוללים פגיעה קשה ביכולת לתת אמון בגורם טיפולי אחר, ובכך גם להשתקם בעתיד".
בנוסף, נטען כי לשיטת המדינה, "שגה בית המשפט המחוזי פעמיים בגזירת עונשו של הנאשם – הן כאשר לא נתן משקל מספק בגזירת העונש הכולל למספר נפגעי העבירה, לריבוי העבירות ולעונש המזערי הקבוע בצד כל עבירה …; והן כשלא התייחס כלל לשיקול הרתעת היחיד וההגנה על שלום הציבור, וגזר על הנאשם עונש אשר אין בו מענה מספק למסוכנותו של מי שניצל את תפקידו ופעל ללא כל חשש להיתפס". לגישת המדינה, כאמור בערעור, "ראוי היה שבית המשפט קמא יתייחס בגזירת עונשו של המשיב גם לשיקול הרתעת הרבים, שכן העבירות בוצעו על-ידי פסיכולוג הפועל ברישיון מטעם המדינה, שמעצם תפקידו, מחויב לכבד את האמון הניתן בו ולהימנע מניצול לרעה של כוחו".
