בית המשפט גזר על נתין זר מהודו, בן 48, שנה מאסר בגין תקיפתו של קשיש בן 81, דמנטי סיעודי, זאת לאחר שעבד אצלו כ-9 חודשים. בית המשפט גם הורה לו לפצות את משפחת הקשיש בסכום של 5,000 שקלים.
בנו של המטופל שהותקף: "הוא סיפר לי שהמטפל מכה אותו ולא האמנתי, לא אסלח לעצמי לעולם".
על פי כתב האישום בו הורשע המטפל על פי הודאתו בתקיפת חסר ישע, הנאשם הוא נתין זר שעובד בישראל כבר מספר שנים בתחום הסיעוד, ובמשך תשעה חודשים התגורר וסעד את המתלונן, הסובל ממחלת דמנציה מתקדמת, שהיה מצוי באותה עת במצב סיעודי מלא.
באישום הראשון צוין כי באחד המקרים נכנס הנאשם לחדרו של הקשיש, רכן מעליו, והכה אותו שלוש פעמים בפניו במכות אגרוף, בעוד המתלונן ניסה להגן על עצמו בכך ששם ידיו על פניו.
לאחר מכן, הכה הנאשם את המתלונן בבטנו, יום למחרת שכב הקשיש על גבו במיטתו, אז התקרב אליו הנאשם, הניח ידיו על חזהו של המתלונן ולחץ בחוזקה.
לאחר מכן, אחז הנאשם בכתפי המתלונן ונענע אותו בחוזקה, וכן הכה אותו קלות בזרועו השמאלית.
הנאשם נטל אחריות מצומצמת על מעשיו, וטען שהובטח לו על ידי משפחת המתלונן שהוא יקבל חדר משלו, אך לא כך היה.
הנאשם הסביר כי בשל האינטנסיביות הרבה שנוצרה עקב מגוריו בחדרו של המתלונן הוא חש תשישות, בשל מיעוט בשעות שינה.
הוא הכחיש שנקט באלימות כלפי המתלונן באגרופים, והסביר שהפעיל כוח מתון כדי להחזירו למיטתו.
שירות המבחן התרשם שהנאשם ראה בהתנהגותו כמותנית לדרישות הטיפול שהעניק למתלונן, ולא כהתנהגות אלימה, וכי הוא לא גילה אמפתיה כלפי המתלונן.
לפיכך העריך שירות המבחן שהנאשם לא מכיר בדפוסיו האלימים והתוקפניים, והוא מחזיק בעמדות הנותנות לגיטימציה לאלימות שנקט ולאלימות במצבים מסוימים, ומשליך אחריות על גורמים חיצוניים
"לא אסלח לעצמי"
בנו של הקשיש סיפר שהוריו חינכו אותו מגיל צעיר על ערכים של חשיבות המשפחה והילדים, ולכן כשהוריו הזדקנו הדאגה להם הייתה בראש מעיניהם שלו ושל אחיו.
אברהם תיאר שהיחס אל הנאשם היה כאל בן משפחה, עד כדי דאגה לבריאותו.
כשאביו החל לספר שהנאשם מכה אותו, המשפחה לא האמינה לו בתחילה בשל מחלת הדמנציה.
אולם לאחר שצפו במצלמות וראו את האלימות בעיניהם, סיפר שהרגשתו באותו הרגע הייתה קשה מנשוא ולא ניתנת להסבר במילים.
בנו השני של הקשיש, סיפר שהוא צפה במצלמות שתיעדו את האלימות, וראה כיצד הנאשם מטלטל את אביו "כאילו הוא שק".
מאז קרות העבירות, סיפר שחייו השתנו לחלוטין, כשבעבר היה במסלול לדוקטורט אך כיום מצבו בכי רע עד כדי שהוא אשפוז.
בסוף דבריו אמר שאביו הוא האדם הכי יקר לו בעולם, ועל כך ש"הוא סיפר לי שהנאשם מכה אותו ולא האמנתי לו – לא אסלח לעצמי לעולם".
השופטת אילה אורן ציינה בגזר הדין, כי אלימות כלפי אוכלוסיית קשישים חסרי ישע שאין ביכולתם לספק את צורכיהם הבסיסיים, בוודאי אלו הסובלים ממחלה קשה כדמנציה והם תלויים לחלוטין בטיפול על ידי האחראים עליהם, מחייבת הגנה מוגברת ואמירה נוקבת של בתי המשפט בשל הפגיעה הקשה בחלשים ביותר בחברה.
השופטת גם התייחסה לטענת הנאשם כי מעשיי התקיפה בוצעו בשל הלחץ בו היה נתון עקב תנאי העסקה פוגעניים, וציינה כי אין בידיה להכריע בשאלה זו עליה חלוקים הצדדים.
"אין ולא יכול להיות לכך – גם אם היו הדברים נכונים, שמץ של תירוץ לאלימות הקשה והמבזה שהפגין הנאשם כלפי המתלונן. ממילא פתוחה הייתה הדלת בפניו לעזוב את מקום עבודתו, ולא לנקוט באלימות כלפי המתלונן כאילו היה שק החבטות שלו", כתבה השופטת בגזר הדין.
לצפייה ודירוג כבוד השופטת אילה אורן
