הרכב שופטי בית המשפט העליון החמיר את עונשם של נואף אבו-אלהווא ורמי סלאח אל-דין, שהורשעו במספר מעשי טרור, בין היתר בגין השתתפותם בלינץ' שאירע בירושלים במהלך מבצע "שומר חומות". בהתאם להחלטת בית המשפט העליון עונשו של אבו אלהווא הוחמר בשנתיים ויעמוד על 9 שנות מאסר ועונשו של סלאח אל- דין הוחמר בשנה ויעמוד על 6 שנות מאסר.
אבו-אלהווא וסלאח אל-דין הורשעו על פי הודאתם במעשה טרור של חבלה בכוונה מחמירה, התפרעות, חבלה במזיד לרכב ממניע גזעני, מעשה טרור של ניסיון הצתה (כל אחד על פי חלקו) ועוד. זאת בגין חלקם במסכת אירועים חמורה שהתרחשה כחלק ממעשי האלימות וההתפרעויות שהתקיימו במהלך מבצע "שומר החומות".
מכתב האישום המתוקן, בו הודו, עולה כי הנאשמים לקחו חלק באירוע לינץ' חמור בשכונת א-טור בירושלים, במסגרתו הותקף באלימות קשה זוג יהודי צעיר שזה עתה התארס. בנוסף לאירוע הלינץ', השתתף אבו-אלהווא באירועים אלימים נוספים, והכל ממניע לאומני-אידיאולוגי וגזעני, במטרה לזרוע פחד או בהלה בציבור והיה בהם משום סיכון ממשי לפגיעה חמורה בגופו של אדם. לאור האמור, בית המשפט המחוזי בירושלים גזר על אבו-אלהווא 7 שנות מאסר ועל סאלח אל-דין 5 שנות מאסר. בגין החלטה זו הגישו הנאשמים ערעור של חומרת העונש ואילו המדינה הגישה ערעור על קולת העונש.
עונשים מקלים
במסגרת הערעור נטען כי העונשים שהוטלו על השניים מקלים מדי ואינם הולמים אפילו את חומרתו של אירוע הלינץ' לבדו. בהמשך לכך נטען כי בגין אירוע זה כשלעצמו נדרש היה להטיל עליהם עונש חמור יותר מזה שנגזר עליהם בגין כלל האירועים יחד. כמו כן טענה הפרקליטות כי גזירת העונש חוטאת לצורך לנקוט בגישה מחמירה כלפי מי שמבצע מעשי טרור ומעשי אלימות על רקע לאומני פעם אחר פעם, קל וחומר כלפי מי שביצע זאת במהלך תקופה רווית אירועי אלימות ברחבי הארץ.
מאידך טענו הנאשמים כי מתחם הענישה שנקבע בנוגע לחלק מהאישומים מהווה חריגה קיצונית ביותר, מרמת הענישה המקובלת. כמו כן טען אבו אלהווא כי בניגוד לקביעת בית המשפט חלקו באירועים קטן באופן יחסי.
בית המשפט העליון דחה את ערעור הנאשמים וקיבל את עמדת המדינה במלואה. במסגרת ההחלטה קבע ביהמ"ש: "אין צורך להכביר מילים על אודות החומרה הרבה הנשקפת ממעשיהם הנפשעים של נואף ורמי. בראש ובראשונה, ממעשה הלינץ' האכזרי, האלים והנתעב, אשר אלמלא הצליחו בני הזוג לחמוק ממבצעיו – אחריתו מי ישׁוּרנה; אך כך כמובן גם מכל יתר ההתפרעויות שבהן נטלו חלק, שבכללן יִדוי אבנים, השלכת בקבוקי תבערה וירי זיקוקים. לא פעם ולא פעמיים, עמד בית משפט זה על חומרתן היתֵירה של עבירות אלימות המבוצעות על רקע גזעני, במסגרת המון משולהב; על אחת כמה וכמה שכך הוא הדין, כאשר אותו המון מוּסת תוקף, באלימות רבה, אנשים תמימים שאִתרע מזלם ליפול לידיו…".
תכלית ההרתעה
עוד קבע בית המשפט: "כפי שהזדמן לי לציין בעבר, חוק המאבק בטרור נועד להרחיב ולחדד את ארגז הכלים של רשויות החוק במלחמת החורמה שמנהלת מדינת ישראל נגד תופעת הטרור, על מורכבותה ופניה הרבות והמסוכנות. יחד עם הכלים השונים שנוספו לארגז, ביקש המחוקק להתוות מדיניות ענישה מחמירה בעבירות טרור…. ייחודן של עבירות אלו מצדיק 'הדגשה מיוחדת הן של תכלית ההרתעה בענישה, והן של עיקרון הגמול'"…".
"במקרה דנן", נכתב עוד בפסק הדין, "לעומת זאת, מדובר באירוע לינץ' של ממש, שבו הופנתה אלימות ההמון, באופן ישיר, כלפי בני זוג שנקלעו לדרכם; כתוצאה מכך, נגרם סיכון קונקרטי וממשי לחייהם, והם סבלו – ועודם סובלים – מנזקים קשים ביותר. כמו כן, המערערים שלפנינו, נטלו חלק פעיל ומרכזי באירוע הלינץ', פעולותיהם לא נעצרו ב'פריפריה' של האירוע, והם לא שימשו בו 'כינורות שניים'".
____________________________________
