סיכום שנה בבית המשפט העליון לכבוד השנה החדשה: שופטות ושופטי בית המשפט העליון בחרו את פסקי הדין המרכזיים שניתנו בשנה החולפת, מערב ראש השנה התשפ"ב עד לערב ראש השנה התשפ"ג. לרשימה המלאה לחצו כאן.
משפט ציבורי
בג"ץ 1504/20 אבו אלקיעאן נ' פרקליט המדינה (20.10.2021) (עמית, שטיין, גרוסקופף)
בית המשפט העליון דן בעתירה נגד החלטת פרקליט המדינה שלא לפתוח בחקירה נגד השוטרים המעורבים באירוע שזכה לכינוי "פרשת אום אל חיראן", שבו נהרגו שוטר ואזרח במהלך מבצע לילי להריסת בנייה בלתי חוקית בנגב.
בליל ה-18.1.2017 הגיעו כוחות משטרה גדולים לכפר הלא מוכר אום אל חיראן, על מנת להוציא לפועל צווי הריסה שהוצאו למבנים שהוקמו בו, לאחר שמשא ומתן על פינוי מוסכם של הכפר לא צלח. בשלב מסוים, בעת שכוחות המשטרה הגיעו סמוך לביתו של אבו אלקיעאן, הלה החל לנסוע ברכבו ולא שעה לקריאות השוטרים לעצור.
שוטרים שחשו סכנה לחייהם פתחו בירי לעבר הרכב, ומסיבה לא ברורה הרכב החל להאיץ וסטה בחדות ימינה, ופגע בקבוצת שוטרים שעמדו במקום. פגיעת הרכב גרמה למותו של רס"ב ארז שאול לוי עמדי ז"ל. אבו אלקיעאן, שנפגע מהירי שבוצע לעברו, נהרג אף הוא.
בית המשפט העליון (מפי השופט עמית ובהסכמת השופטים גרוסקופף ושטיין) דחה את העתירה, וקבע כי לא קמה עילה להתערב בהחלטת פרקליט המדינה להסתפק בבדיקה המקדמית שערכה המחלקה לחקירות שוטרים (מח"ש) ולהימנע מפתיחה בחקירה מלאה נגד השוטרים שהיו מעורבים באירוע. בית המשפט עמד על כך שפרשה זו אינה שעתה היפה של משטרת ישראל, וכי יש להצר על תוצאותיו הטראגיות של האירוע.
עם זאת, בית המשפט עמד בפרוטרוט על התשתית הראייתית הרחבה שנאספה, המצביעה על חוסר אפשרות להכריע באופן נחרץ באשר לטיב ההתרחשויות כפי שאירעו בפועל בזמן אמת, ובכלל זה כיצד בדיוק בוצע הירי ובאיזה שלב, והאם הרכב הפוגע היה בשליטת אבו אלקיעאן בעת שהאיץ ופגע בשוטרים. על רקע האמור, ולנוכח ההלכה המושרשת באשר לריסון שנוקט בית המשפט מפני התערבות בהחלטות רשויות החקירה ואכיפת החוק שלא לפתוח בחקירה או להעמיד לדין, נקבע כי אין מקום להתערב בהחלטת פרקליט המדינה.
השופט עמית ציין כי השאלה אם אבו אלקיעאן ביקש לבצע פיגוע דריסה אינה נדרשת לצורך הכרעה בעתירה, ומכל מקום, ברי כי השוטרים בשטח פעלו מתוך תחושת סכנה. התנהלות אבו אלקיעאן בזירה מעוררת סימני שאלה, אך מנגד, אינדיקציה לכך שאיננו עוסקים בפיגוע דריסה ניתן למצוא בעובדה ששב"כ חדל מלעסוק בסוגיה כבר ביום האירוע, וכי סביבתו הקרובה והרחוקה של אבו אלקיעאן לא "בירכה" או התגאתה ב"פיגוע" הנטען, נהפוך הוא, המשפחה נפגעה מעצם הטענה שאבו אלקיעאן היה מפגע.
השופט גרוסקופף העיר כי אירוע קיצון שבו נהרג אדם בתחומי המדינה בעקבות ירי מצד משטרת ישראל, די בו כשלעצמו, בהעדר ראיות ברורות לכך שהירי היה מוצדק והכרחי, כדי להביא לפתיחה בחקירה על ידי מח"ש.
ואולם, בהינתן הבדיקה המקיפה שבוצעה במקרה דנן על ידי מח"ש והתשתית הראייתית שנאספה; ובהינתן המדיניות העדכנית של היועץ המשפטי לממשלה הקובעת ברירת מחדל של פתיחה בחקירה במקרים מסוג זה – הרי שאין מקום להתערב בהחלטת פרקליט המדינה. באשר לשאלה אם אבו אלקיעאן פגע עם רכבו בשוטרים במכוון אם לאו, השופט גרוסקופף הוסיף כי מבחינה עובדתית לא ניתן להכריע בשאלה זו באופן נחרץ, ומשמעות הדבר היא שמבחינה משפטית – אבו אלקיעאן היה ונותר חף מפשע.
פסק הדין המלא
בג"ץ 5258/21 חבר הכנסת דוד ביטן נ' כנסת ישראל (25.10.2021) (חיות, הנדל, פוגלמן)
בית המשפט העליון קבע כי אין מקום להתערב בהחלטת מליאת הכנסת בדבר הרכב ועדות הכנסת הקבועות. נקבע כי בהינתן השינויים שנעשו בהרכב הוועדות מאז הגשת העתירה אשר נועדו להגדיל את ייצוג האופוזיציה, הקשיים שנותרו בהרכב הוועדות אינם מצדיקים התערבות שיפוטית לנוכח הרף הגבוה להתערבות בהחלטות בעניינים פנים-פרלמנטריים. זאת, בשים לב לזהות הגורם שקיבל את ההחלטה (המליאה כולה, להבדיל מיו"ר הכנסת או ועדה מוועדותיה) ולמהות ההחלטה (התערבות בתוכנה של ההכרעה הפוליטית בדבר הרכב הוועדות, להבדיל מהתערבות לצורך הבטחת קיומם התקין של ההליכים הדמוקרטיים בכנסת).
פסק הדין המלא
בג"ץ 6745/19 לובטון נ' הפרקליט הצבאי הראשי ועע"ם 1534/21 ראש המטה הכללי נ' פרנקן (14.3.2022) (חיות, סולברג, שטיין)
פסק הדין עסק בפרשת התאבדותו הטראגית של הלוחם ניב לובטון ז"ל. בית המשפט העליון אישר את פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים אשר קבע כי יש לבטל את ההחלטה על הדחת רס"ן גלעד פרנקן בשל מעורבותו הנטענת באירועים שהובילו למות המנוח. בהקשר זה עמדה הנשיאה חיות (בהסכמת השופטים סולברג ושטיין) על כך שההחלטה להדיח את פרנקן חרגה מהוראות נוהל ההדחה הצה"לי וניתנה בהיעדר תשתית עובדתית ראויה לביסוס המסקנות החמורות שנקבעו נגד פרנקן בהחלטה להדיחו, ומשכך היא נמנית עם המקרים החריגים שבהם בית המשפט יתערב בענייני כוח אדם בצבא, בהתאם לסמכותו לפי חוק בתי המשפט לעניינים מנהליים.
בהליך נוסף שנדון בפסק הדין נקבע כי אין מקום להתערב בהחלטת הפרקליט הצבאי הראשי שלא לכלול בכתבי האישום שהוגשו נגד שני רכזי מודיעין במצ"ח שניסו לגייס את המנוח כמקור מודיעני, סעיפי אישום שייחסו להם אחריות למותו של לובטון ז"ל. זאת, היות שההחלטה בנושא מצויה בליבת סמכותו של הפצ"ר ולא נמצאה עילה משפטית להתערב בה.
פסק הדין המלא
בג"ץ 2199/21 ובג"ץ 8076/21 ועדת השופטים להענקת פרס ישראל לשנת ה'תשפ"א בתחום חקר המתמטיקה ומדעי המחשב נ' שר החינוך (12.8.2021, 29.3.2022) (עמית, וילנר, סולברג)
סוגיית הענקת פרס ישראל לפרופ' גולדרייך הונחה לפתחו של בית המשפט העליון פעמיים. תחילה הוגשה עתירה נגד החלטת שר החינוך שלא אימץ את המלצת ועדת השופטים המקצועית להעניק את הפרס לפרופ' גולדרייך, לנוכח פעילות נטענת של האחרון להחרמת מוסדות מחקר ישראליים (בג"ץ 2199/21). בפסק הדין נקבע פה אחד כי יש לבטל את החלטת שר החינוך, משזו נתקבלה שלא על-פי השיקולים הנדרשים. בדעת רוב (השופטים סולברג ווילנר) נקבע כי יש להשיב את בחינת המלצת הוועדה לבחינה מחודשת של שרת החינוך. השופט עמית סבר בדעת מיעוט כי יש להורות על הענקת הפרס לפרופ' גולדרייך בהתאם להמלצת הוועדה המקצועית.
שרת החינוך נדרשה מחדש לסוגיה, ודחתה שנית את המלצת הוועדה. הפעם, לדבריה, לאחר ששקלה את כלל השיקולים הנדרשים; ולנוכח חתימתו של פרופ' גולדרייך על עצומה, שבמסגרתה התבקש האיחוד האירופי ליישם את מדיניותו להימנע משיתוף פעולה מדעי ותעשייתי עם מוסדות אקדמיים ישראליים שפועלים באזור יהודה והשומרון. בעקבות החלטתה זו הוגשה עתירה נוספת (בג"ץ 8076/21). בית המשפט, ברוב דעות (השופטים עמית ווילנר, כנגד דעתו החולקת של השופט סולברג), קיבל את עמדת היועץ המשפטי לממשלה וקבע כי לא היה מקום להתערב בהחלטת הוועדה המקצועית להעניק לפרופ' גולדרייך את פרס ישראל.
השופטת וילנר עמדה על כך שפרס ישראל לתולדותיו ניתן על בסיס שיקולים מקצועיים מובהקים; בעוד ששיקולים לבר-מקצועיים, כגון התבטאויות של המועמדים בהקשרים ערכיים, עשויים להיות רלוונטיים רק במקרים חריגים וקיצוניים ביותר. בהקשר זה הובהר, כי המקרה שלפנינו הוא המקרה הראשון בתולדות פרס ישראל שבו שר החינוך דחה את המלצת ועדת הפרס בגין שיקולים לבר-מקצועיים.
בהמשך לכך נקבע, כי במקרה דנן – הגם שאין להקל ראש בחומרת המעשה של פרופ' גולדרייך, וחרף החומרה היתרה שטמונה בקריאה לחרם – החלטת השרה שלא להעניק לו את פרס ישראל בגין חתימתו על העצומה, אינה מגעת כדי נסיבה נדירה וקיצונית שניתן להביאה בחשבון כשיקול לבר-מקצועי. זאת, מאחר שהמדיניות שהאיחוד האירופי התבקש ליישם בעצומה, מעוגנת במפורש בהסכם שיתוף הפעולה שעליו חתמה ממשלת ישראל, אשר מחריג מתחולתו מוסדות אקדמיים המצויים באזור יהודה והשומרון. שרת החינוך דיברה אפוא בשני קולות. האחד – במסגרת הסכם שיתוף הפעולה החריגה השרה בפועל, בהיותה חלק מהממשלה, את אזור יהודה והשומרון מתחולת שיתוף הפעולה האקדמי של ישראל והאיחוד האירופי. בקולה האחר – החליטה השרה לשלול מפרופ' גולדרייך את פרס ישראל בגין קריאתו לאותה החרגה.
חוסר קוהרנטיות זה, לצד התעלמות השרה בהחלטתה מחתימת הממשלה על הסכם שיתוף הפעולה, עומדים בבסיס קביעת השופטת וילנר כי ההחלטה לוקה בפגם המצדיק התערבות שיפוטית. הובהר, כי אין באמור כדי להביע עמדה כלשהי באשר להחלטת הממשלה לחתום על הסכם שיתוף הפעולה – החלטה אשר מצויה בליבת שיקול דעתה של הממשלה.
בדעת מיעוט, סבר השופט סולברג, כי אין זה מתפקידו של בית המשפט לבחון מהי ההחלטה הנכונה שראוי לקבל, קרי – האם להעניק את הפרס או להימנע מהענקתו? השאלה שעל בית המשפט לשאול היא אחרת: האם קמה עילה משפטית להתערבות בית המשפט בהחלטת השרה? על כך השיב השופט סולברג – בשלילה. זאת, משום שהשרה לא חרגה מתחום סמכותהּ, לא טעתה בפרשנות של דין, לא הסיגה את גבולהּ של ועדת הפרס, לא התערבה בשיקול דעתה המקצועי, לא פעלה בשרירות, לא נקטה משׂוא פנים, לא נתנה ידה לאפליה, ולא שקלה שיקולים זרים. זכות 'המילה האחרונה' נתונה לשרת החינוך, ואין זה מתפקידו של בית המשפט לבצע 'מקצה-שיפורים'.
השופט סולברג הדגיש, כי אף אם באמת ובתמים סבור בית המשפט כי ניתן היה לקבל החלטה 'טובה', 'חכמה' או 'מוצלחת' יותר מזו שנתקבלה על-ידי שרת החינוך, אל לו לבית המשפט לבוא בנעליה, אל לו להמיר את שיקול-דעתה בשיקול דעתו-שלו. השופט סולברג הוסיף וציין, כי היה מגיע לתוצאה זהה – אי-התערבות בהחלטת שרת החינוך – גם אילו החליטה השרה להעניק את הפרס לפרופ' גולדרייך, בהתאם להמלצת הוועדה, והיתה מוגשת עתירה להורות כי פרס ישראל לא יוענק לו. לדבריו, משניתנה החלטת שרת החינוך בסמכות, שיקולים רלבנטיים נשקלו, ושיקולים זרים לא באו במניין – לא קמה עילה להתערבות שיפוטית.
השופט עמית חזר והפנה לפסק דינו הראשון ועמד על כך שקשה להלום כי גורלו של פרס ישראל יהיה כפוף לשיקול ערכי-חברתי-מוסרי-אידיאולוגי-פוליטי של שר החינוך בשנה נתונה, בניגוד לדין, מתכון בטוח לפוליטיזציה של הפרס. השופט עמית הוסיף כי מצוינות אקדמית אינה הולכת בהכרח יד ביד עם דעות התואמות את הקונצנזוס הציבורי. לדבריו, שלילת פרס ישראל מאיש אקדמיה בעל שם, בשל התבטאויות ספורדיות כאלה ואחרות, היא הזמנה לניטור, מעקב ורדיפה אחר אנשי אקדמיה בישראל. כמדינה החיה על מצוינותה בתחומים שונים, עלולה להיות בכך פגיעה של ממש בהישגים אקדמיים ומקצועיים, ובטווח הארוך, אף פגיעה בחוסן הלאומי.
קישור לפסק-הדין בבג"ץ 2199/21
בג"ץ 5318/21 עיריית רעננה נ' משטרת ישראל (18.5.2022) (סולברג, אלרון, גרוסקופף)
בית המשפט העליון קיבל באופן חלקי עתירות שהוגשו על-ידי עיריית רעננה ושכני ראש הממשלה, נגד מתווה שקבעה המשטרה, לגבי קיום הפגנות בקרבת בית ראש הממשלה ברעננה.
במתווה נקבע, בין היתר, כי ניתן לקיים הפגנות במקום, בתדירות של 3 פעמים בשבוע, וכי חל איסור להשמיע בהן רעש בלתי-סביר. בעתירות נטען כי יש לצמצם את הוראות המתווה, ובנוסף נטען, כי גם הכללים שנקבעו בו אינם נאכפים על-ידי המשטרה. בנוסף, באחת מן העתירות התבקש להורות על הפסקת עבודות בינוי והגבלות תנועה שבוצעו במקום, מחמת ההפרעה לשכנים.
בית המשפט פסק (מפי השופט נעם סולברג, בהסכמת השופטים י' אלרון ו-ע' גרוסקופף), כי דין העתירות – להתקבל בחלקן. תחילה צוין, כי בעת בירור ההליך עלה, כי מאז הגשת העתירות חל שינוי בהיקף ובעצימות ההפגנות – נתון שגם העותרים לא חלקו עליו – ועל כן, לא קמה הצדקה להתערבות שיפוטית. לצד זאת צוין, כי מלכתחילה נדרש היה לקבוע מתווה מצומצם יותר, הן לגבי תדירות ההפגנות, הן בכל הנוגע למיקומן בסמוך לבתי מגורים. זאת, שכן הדבר אינו מתחייב מתקדימי העבר.
נקבע אפוא, כי בעתיד, כשהמשטרה תידרש למתווה מחדש, עליה לשקול את צמצומו. בהתייחס להיבטי הרעש נקבע, כי המשטרה מחויבת לאכוף את הוראות הדין, כך שרמת הרעש לא תחרוג מהרף המותר, בהתאם לקבוע בתקנות למניעת מפגעים (רעש בלתי סביר), התש"ן-1990. זאת, בניגוד לעמדת המשטרה, שטענה כי לעניין הפגנות, יקבע הדבר על-פי אומד דעתו של השוטר האקראי בשטח. בית המשפט הבהיר, כי כל עוד לא קבע המחוקק אחרת לגבי הפגנות – אין לאפשר סטיה מהוראות הדין, אף שאכיפה כגון דא עשויה להיות מורכבת.
בית המשפט לא נדרש לשאלה אם בית ראש הממשלה ברעננה הוא מעון פרטי או רשמי, משהתברר כי הדבר לא נדרש להכרעה. בית המשפט לא נדרש גם לטענות בנוגע לעבודות הבנייה ומגבלות התנועה, נוכח הסכמת העותרים למחיקת רכיב זה מהעתירות; משמדובר בשני עניינים נפרדים שנכרכו לעתירה אחת; ובהינתן שהצו על-תנאי הוּצא רק כלפי מתווה ההפגנות, ותחם את גדרי הדיון.
לבסוף, העיר השופט סולברג 3 הערות על התנהלות משיבי הממשלה: (1) כי חוות דעת שגובשה לגבי מעמדו של בית ראש הממשלה ברעננה, הוגשה רק לאחר בקשה מצד העותרים, זמן רב לאחר הגשת העתירות, ללא הצדקה; (2) כי בוצעו עבודות בנייה במקום ללא הליך תכנוני כנדרש. משנה חומרה נמצא בכך שמשיבי הממשלה טענו כי העותרים יכולים להשיג על קיום העבודות בגדרי ההליך התכנוני, אף שבפועל לא התקיים הליך שכזה; (3) נטען כי המעון הרשמי בירושלים זקוק לשיפוץ אבטחתי ותחזוקתי, שיימשך לפחות 6 חודשים, אך בפועל לא חלה התקדמות של ממש בעניין זה, ובכך נמנעה מראש הממשלה האפשרות להתגורר במעונו הרשמי, אף אם היה חפץ בכך.
השופט אלרון עמד גם הוא על התנהלותם הלקויה של משיבי הממשלה, ולעניין זה ציין, בין היתר, כי לא ניתן להימנע מלהתייחס לתמונה העגומה שהתגלתה ולמנהל הבלתי תקין בעליל שנחשף במסגרת הדיון בעתירות, במספר מישורים. השופט אלרון הוסיף, שבכל הקשור להתנהלות המדינה ביחס לעבודות הנדרשות בבית ראש הממשלה ברעננה ובמעון ראש הממשלה בירושלים, מתקבל רושם מטריד כי הדברים נעשים ללא יד מכוונת ותוך הגררות שאינה ברורה. בכלל זה, למרות שהודגשה חשיבותן של העבודות הנדרשות במעון ראש הממשלה בירושלים, עד למועד הדיון האחרון בעתירות הן כלל לא החלו. תוצאת הדברים היא שהתנהלות המדינה, וגרירת הרגליים ביחס לביצוע העבודות הנדרשות במעון ראש הממשלה בירושלים, גרמה סבל רב לדיירים תמימים, ועל כך יש להצר.
השופט גרוסקופף ציין, כי כאשר קיימת חלופה אפקטיבית, אין להפגין מול מעונו הפרטי של איש ציבור, ויש לאפשר את מימוש הזכות במקום חלופי, קרוב ככל הניתן למעונו. עם זאת, בבחירת המקום החלופי יש להקפיד כי הפגיעה באיש הציבור, משפחתו ושכניו הקרובים לא תומר בפגיעה זהה בשכניו הרחוקים. לפיכך, מקום חלופי ייחשב כראוי, אם הפגיעה הנגרמת לתושבים הרחוקים תהא פחותה משמעותית מהפגיעה הנגרמת מקיום ההפגנה מול בית איש הציבור.
פסק הדין המלא
עע"ם 3091/21 מדינת ישראל – שר הפנים נ' פלונית (22.5.2022) (סולברג, שוחט, כנפי-שטייניץ)
בפסק הדין נדונה סוגיית אופן בחינת בקשה לקבלת מעמד בישראל בשל התקיימות טעמים הומניטריים, לפי סעיף 3א1 לחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003. זאת, בנסיבות שבהן מגישת הבקשה, היא המשיבה, נישאה לתושב קבע בישראל בידיעה כי הוא נשוי לאחרת ושלשניים נולדו בישראל מספר ילדים. בית המשפט העליון קבע פה אחד (מפי השופט ש' שוחט, בהסכמת השופטים נ' סולברג ו-ג' כנפי-שטייניץ), כי עובדת קיומם של ילדים-קטינים שמתגוררים בישראל איננה מהווה, כשלעצמה, נסיבה חריגה שעולה כדי טעם הומניטרי למתן מעמד בישראל כי אם כזו שנובעת מכל קשר נישואין ובכלל זה גם נישואין ביגמיים; וכך גם עובדת הימצאות המשפחה בישראל ושהיית המבקש בישראל משך מרבית שנות חייו.
עם זאת, הודגש כי קשר ביגמי אינו שולל, כשלעצמו, קבלת מעמד בישראל על בסיס טעמים הומניטריים, כל עוד מדובר בטעמים שאינם נובעים במישרין מהקשר הביגמי ושאינם בגדר תוצאתו הטבעית. עוד נקבע, כי אישור בקשות לקבלת מעמד בישראל שמבוססות על קיומו של קשר ביגמי נותן, הלכה למעשה, הכשר למצב של ריבוי נישואין; ויש בו כדי לגרוע מן המאמצים הנרחבים למיגור התופעה השלילית של ריבוי נישואין. במצב דברים שבו בקשתה של המשיבה נטועה בנסיבות הטבעיות של הקשר הביגמי אליו נכנסה מרצונה, אין מקום להותיר את פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים על כנו. החלטתו של שר הפנים, לדחות את בקשת המשיבה למתן היתר שהייה בישראל, שבה אפוא למקומה.
השופט נ' סולברג הדגיש בחוות-דעתו כי יש להבחין בין עצם קיומם של ילדים משותפים – מה שלא מהווה טעם הומניטרי מיוחד לצורך קבלת היתר או רישיון; לבין טובתם של הילדים. טיעון הנוגע לטובת הילד יכול, במקרים חריגים, לבסס טעם הומניטרי מיוחד המצדיק מתן היתר או רישיון לפי חוק האזרחות, ובלבד שיוכח כי בנסיבות המקרה תיווצר פגיעה קונקרטית ומיוחדת החורגת מגדרי הפגיעה הבלתי נמנעת הנגרמת תמיד מאי-מתן ההיתר או הרישיון.
פסק הדין המלא
בג"ץ 1765/22 משרד תומר ורשה – עורכי דין נ' שרת הפנים (3.7.2022) (חיות, פוגלמן, עמית)
בפסק הדין נדרש בית המשפט העליון (מפי המשנה לנשיאה ע' פוגלמן, ובהסכמת הנשיאה א' חיות והשופט י' עמית) לשאלת תחולתו של צו הכניסה לישראל (פטור מאשרה), התשל"ד-1975 (להלן: צו הכניסה לישראל) על אזרחי אוקראינה שמבקשים להיכנס לישראל לתקופה של עד שלושה חודשים, במהלך המצב שנוצר עקב המלחמה באוקראינה.
לפי צו הכניסה לישראל, אזרחי אוקראינה פטורים מהחובה לקבל אשרה מסוג ב/2 לביקור בארץ לתקופה של עד שלושה חודשים. בעקבות המלחמה שפרצה בין רוסיה לבין אוקראינה, קבעה שרת הפנים מתווה כניסה לישראל לאזרחי אוקראינה, שבמסגרתו נקבעה, בין היתר, מכסה של 5,000 אזרחי אוקראינה שיורשו להיכנס לישראל (שלא תכלול את אזרחי אוקראינה שהם זכאי שבות, או את מי שהוא קרוב משפחה של אזרח ישראלי או תושב קבע שקיבל הזמנה להתארח מקרוב משפחתו).
עוד נקבע במתווה כי הגשת בקשה באמצעות טופס מקוון, ואישור הבקשה על ידי הגורמים הרלוונטיים, מהווים תנאי להמראתם של אזרחי אוקראינה לישראל. העותר טען כי המתווה האמור סותר את הוראות צו הכניסה לישראל, שלפיהן אזרחי אוקראינה שמבקשים להיכנס לישראל לתקופה של עד שלושה חודשים פטורים מאשרת כניסה.
המשיבים מטעם הממשלה (להלן: המשיבים) טענו כי הצו לא חל על אזרחי אוקראינה שנכנסים לישראל בנסיבות הנוכחיות, שבהן מתנהלת מלחמה באוקראינה. זאת מאחר שלדבריהם הצו נועד לחול בזמני שגרה ובעיקר לקידומה של תכלית תיירותית, ומאחר שלא ניתן לדעת מראש אם אזרחי אוקראינה ישהו בישראל למשך שלושה חודשים או פחות. בית המשפט דחה את הפרשנות המצמצמת שהציעו המשיבים לצו הכניסה לישראל, וקבע כי לשונו של הסעיף שמקנה פטור מאשרה היא כללית וגורפת וכי היא אינה כוללת סייג כלשהו שנוגע לטיב או לתכלית הביקור.
כמו כן, לשון הצו אינה כוללת החרגה של עתות "חירום" או קביעה כי תחולתה מוגבלת לעתות "שגרה". עוד קבע בית המשפט כי גם התכלית של סעיף הפטור אינה מצדיקה את הפרשנות המצמצמת אותה הציעו המשיבים, וכי פרשנות זו תביא לפגיעה בפיקוח הפרלמנטרי של הכנסת על הממשלה, נוכח חובת ההיוועצות בוועדת הפנים והגנת הסביבה של הכנסת, הנחוצה לצורך תיקון הצו.
כמו כן דחה בית המשפט את טענת המשיבים שלפיה לעותר אין זכות עמידה בהיותו עותר ציבורי, ודן כאמור בטענותיו לגופן. זאת, בשל כך שבעתירה עלו טענות נכבדות לפעולה בחוסר סמכות של רשויות השלטון, בנושא שיש לו השלכות רוחב, ובנסיבות שבהן מרבית הפרטים שנפגעו ממתווה הכניסה לישראל אינם נמצאים בישראל – כך שהימנעות מלדון בעתירה בשל היעדר זכות עמידה עלולה הייתה להקנות מעין חסינות להחלטת הרשויות. בית המשפט קיבל את העתירה, אך הבהיר כי המסקנה אליה הגיע אינה גורעת מסמכות שרת הפנים להכריע מי יבוא בשערי המדינה, בהתאם לאפיקים החוקיים שעומדים לרשותה, ובכללם סמכותה לסרב כניסתם של אזרחי אוקראינה שיגיעו לארץ על בסיס שיקול דעת פרטני, לפי הוראות הצו; או לחלופין, תיקון הצו תוך היוועצות בוועדת הפנים.
פסק הדין המלא
עע"ם 8277/17 זיוד נ' שר הפנים; עע"ם 7932/18 שר הפנים נ' מפארג'ה (21.7.2022) (חיות, הנדל, פוגלמן, עמית, סולברג, ברק-ארז, ברון)
סעיף 11(ב)(2) לחוק האזרחות, התשי"ב-1952 בנוסחו הנוכחי, קובע כי בית משפט לעניינים מנהליים רשאי, לבקשת שר הפנים, לבטל את אזרחותו הישראלית של אדם אם "אותו אדם עשה מעשה שיש בו משום הפרת אמונים למדינת ישראל". מעשה הפרת אמונים מוגדר בחוק כמעשה טרור; מעשה המהווה בגידה או ריגול חמור; או רכישת אזרחות של זכות לישיבת קבע במדינה עוינת או בשטח עוין. פסק הדין עוסק בשתי בקשות ראשונות מסוגן לשלילת אזרחות שהוגשו על ידי שר הפנים מכוח הסעיף האמור ביחס לשני מחבלים שהורשעו ונדונו לעונשי מאסר ממושכים – במקרה אחד קיבל בית המשפט לעניינים מנהליים את הבקשה לביטול אזרחות ובמקרה השני הבקשה נדחתה.
במסגרת פסק הדין נדרש בית המשפט לבחון את חוקתיותו של הסדר ביטול האזרחות, וקבע כי לא נפל פגם חוקתי בהסדר זה. כך, נקבע כי הפגיעה בזכות לאזרחות נעשית בהקשר זה לצורך תכלית ראויה, וכי אף שהאפשרות לבטל את אזרחותו של אדם שאינו מחזיק באזרחות אחרת מעוררת קושי, אין בכך כדי להוביל למסקנה כי ההסדר כולו אינו חוקתי, ובלבד שבמקרה כזה תפורש חובתו של שר הפנים ליתן לאותו אדם "רישיון לישיבה בישראל" – כמורה על הענקת מעמד של תושבות קבע או מעמד ייעודי קבוע אחר. ביחס לשני המקרים הפרטניים שנדונו בפסק הדין, נקבע כי לנוכח פגמים מהותיים שנפלו כבר בשלב הגשת הבקשות לביטול האזרחות, יש לדחות את הבקשות אף מבלי להידרש אליהן לגופן. המשנה לנשיאה הנדל סבר בדעת יחיד כי יש להחזיר את הדיון בעניין הבקשות לבית המשפט לעניינים מנהליים ולאפשר לשרת הפנים להגיש בקשות מתוקנות לביטול אזרחות תוך 120 ימים.
פסק הדין המלא
משפט פלילי
רע"פ 6477/20 שחם נ' מדינת ישראל (15.11.2021) (הנדל, אלרון, וילנר)
בית המשפט העליון דן בסוגיית הרשעתו של נאשם בעבירת מרמה והפרת אמונים של עובד ציבור בשל דפוס התנהגות חוזר ונשנה שנהג בו, אף אם כל מעשה ומעשה שביצע אינו מגבש עבירה פלילית כשלעצמו.
המבקש, אשר כיהן בתקופה הרלוונטית בשורה של תפקידים בכירים במשטרת ישראל, קיים קשרים מיניים עם שוטרות הכפופות לו, ולאחר מכן טיפל בבקשותיהן למעבר תפקיד בעודו מצוי בניגוד עניינים. הוא זוכה בבית משפט השלום מחלק מהעבירות שיוחסו לו, אך בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור המדינה והרשיע אותו בעבירה של מעשה מגונה, עבירות של הטרדה מינית ובהפרת אמונים, ונדון ל-10 חודשי מאסר. על כך הגיש ערעור ברשות לבית המשפט העליון, שעסק בסוגיה של "צבירת" מעשים שכל אחד מהם אינו פלילי כשלעצמו, לכדי עבירה פלילית של הפרת אמונים.
בדעת רוב, מפי המשנה לנשיאה נ' הנדל, נקבע כי יש להותיר את הרשעת המבקש במרמה והפרת אמונים על כנה. יש עבירות שהעובר אותן עושה כן בגלל שהוא חוזר שוב ושוב על התנהגות פסולה, באופן שהצטברות המעשים ונסיבותיהם מביאות לכך שהמכלול חוצה את הרף הפלילי. כך למשל בעבירת התעללות בקטין או בעבירה של הטרדה טלפונית. ייתכן כי מעשה אחד של הורה כלפי ילדיו או ביצוע שיחת טלפון אחת אינם מהווים עבירה, אך המצב המשפטי משתנה כתוצאה מן הריבוי וההתמשכות של מעשים מעין אלה. החברה חייבת לפעול באמצעים פליליים נגד תופעות חמורות, ולפעמים "הכמות עושה איכות". כך גם בעבירה של הפרת אמונים.
תכליתה של עבירה זו היא להילחם נגד השחיתות בשירות הציבורי, באופן שהוא חיוני לקיום משטר דמוקרטי ראוי. זהו אינטרס ציבורי רם מעלה. מעשיו של המערער בוצעה במספר מקרים ובאופן שיטתי. החומרה נובעת ממעמדו הבכיר של המבקש ששירת גם כמפקד מחוז בדרגת ניצב; ממקום עבודתו במשטרת ישראל; ומן השילוב והחזרה על המעשים, כלפי מספר רב של שוטרות הכפופות לו ובמשך שנים. אף אם כל מעשה שביצע המבקש לא היה פלילי כשלעצמו, הוא בוודאי היווה הפרה של איסור משמעתי. הצבר של הדברים הופך את ההתנהגות לפלילית לפי המבחנים שהותוו בפסיקה ביחס לעבירה של הפרת אמונים.
השופטת וילנר הצטרפה בהסכמה לחוות דעתו של המשנה לנשיאה נ' הנדל, והוסיפה כי מעשים פסולים רבים שנסמכים זה על זה, כך שכל מעשה ומעשה מכתים אף את קודמיו – הצטברותם יחד היא שמצדיקה הטלת אחריות פלילית, בבחינת סופם של הדברים מעיד על תחילתם. עוד ציינה השופטת וילנר כי המעשים אשר ביצע המבקש, בהיותו אמון על שמירת החוק, פגעו גם פגעו באמון הציבור, בתפקיד אותו הוא ממלא, ובמערכת אכיפת החוק שאותה הוא מייצג, וכי מעשים אלה הם בליבת עבירת הפרת האמונים.
בפסק דינו בדעת מיעוט, השופט י' אלרון קבע כי אין לקבל גישה שלפיה הצטברות של מעשים – שכל אחד בפני עצמו אינו עולה כדי עבירה פלילית – תביא להפללת המעשים בדיעבד בעבירת מרמה והפרת אמונים. זאת, בעיקרו של דבר, מאחר שגישה מעין זו עומדת בסתירה חזיתית לעקרון החוקיות, המצייר קו גבול ברור המפריד בין התנהגות אסורה לפי חוק, להתנהגות מותרת, שהנוהג בה אינו מתחייב בפלילים; ואינה מתיישבת עם תכלית עקרון זה, של הגנה על הפרט מפני קביעות שרירותיות של רשויות החקירה והתביעה, באופן שאינו מאפשר לו לכלכל מראש את צעדיו בהתאם לנורמות ברורות וידועות.
זאת ועוד, גישה שלפיה ניתן לצבור מעשים שאינם פליליים לכדי עבירה אחת, עלולה להותיר את הרושם המוטעה לפיו די להסתפק בבחינת "דפוס התנהגות כולל" ולוותר על בחינת התקיימות היסוד העובדתי והיסוד הנפשי בכל אחד מהמעשים המיוחסים לנאשם עובד הציבור. לשיטת השופט אלרון, קשיים אלו משמעותיים במיוחד בהקשר של עבירת המרמה והפרת אמונים, לאור ניסוחה העמום של עבירה זו – אשר זכתה לביקורת רבה בפסיקה ובספרות לאור הקושי לעמוד על טיבה והיקפה. משכך, סבר השופט אלרון כי יש לזכות את המבקש מעבירת המרמה והפרת אמונים, ולהקל בעונש המאסר בפועל שנגזר עליו, כך שיעמוד על 6 חודשים אותם יוכל לשאת בדרך של עבודות שירות.
פסק הדין המלא
דנ"פ 5387/20 רותם נ' מדינת ישראל (15.12.2021) (חיות, הנדל, פוגלמן, עמית, סולברג, אלרון, שטיין)
הרכב מורחב של בית המשפט העליון דן באפשרות להעלות טענות שמכוונות לסבירות ולמידתיות ההחלטה להגיש כתב אישום.
בית המשפט העליון קיים דיון נוסף בהרכב של שבעה שופטים בנוגע לעניינו של רפי רותם, אשר הורשע בעבירות לפי חוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982, ולפי חוק העונשין, התשל"ז-1977. ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי התקבל בחלקו ונקבע, בין היתר, כי ההרשעה בעבירות לפי חוק התקשורת בטלה מכוח עיקרון שיוריות ההליך הפלילי.
במסגרת בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון נקבע בדעת רוב (השופטים נ' סולברג, וא' שטיין נגד דעתו החולקת של השופט י' אלרון) כי במסגרת ההליך הפלילי לא ניתן לערוך ביקורת שיפוטית על בסיס כללי המשפט המינהלי (ובפרט עילות הסבירות והמידתיות). בעקבות פסק דין זה קיים בית המשפט העליון דיון נוסף שהתמקד בשלוש שאלות: (1) מהי הערכאה המתאימה שבה יש לדון בטענות נאשם נגד עצם ההחלטה להעמידו לדין; (2) מהי המסגרת הדוקטרינרית שבאמצעותה על בית המשפט לבחון את טענות הנאשם; (3) כיצד יש להתייחס לטענת נאשם כי ההחלטה להעמידו לדין אינה סבירה או מידתית.
בפסק הדין בדיון הנוסף נפסק פה אחד כי המקום הנכון שבו על הנאשם להעלות את טענותיו נגד הגשת כתב האישום נגדו הוא ההליך הפלילי. בנוסף, נפסק פה אחד כי בכפוף להוראות חיקוק מיוחדות בדין הפלילי, המסגרת הדוקטרינרית המתאימה לדיון בטענות הנאשם נגד החלטת התביעה להגיש נגדו כתב אישום היא הגנה מן הצדק שמעוגנת בסעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982.
לצד זאת, נפסק בדעת רוב (המשנה לנשיאה נ' הנדל, והשופטים י' עמית, נ' סולברג וא' שטיין כנגד דעתם החולקת של הנשיאה א' חיות, השופט ע' פוגלמן והשופט י' אלרון), כי אין מקום להעלות טענות בדבר אי-סבירות או אי-מידתיות נגד הגשת כתבי אישום. נקבע כי ניתן לטעון שבהגשת כתב האישום נגד הנאשם יש משום "סתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית" במובנו של סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי, וככל שעולות טענות לחוסר סבירות ולחוסר מידתיות בהגשת כתב האישום, על בית המשפט לבחון אם טענות אלו עומדות במבחני דוקטרינת "ההגנה מן הצדק".
בעניינו של מבקש הדיון הנוסף, רפי רותם, נקבע פה אחד כי יש להותיר על כנה את הרשעתו בעבירות לפי חוק התקשורת.
פסק הדין המלא
דנ"פ 1062/21 אוריך נ' מדינת ישראל; דנ"פ 4072/21 שמעון נ' מדינת ישראל (11.1.2022) (חיות, הנדל, פוגלמן, עמית, סולברג, ברק-ארז, ברון, קרא, אלרון)
בית המשפט העליון דן בהיבטים שונים הנוגעים לבקשות לחיפוש בחומר מחשב (לרבות במכשיר טלפון חכם) המוגשות בשלב החקירה המשטרתית בהתאם לסעיף 23א לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט-1969. במסגרת זו, נקבע בדעת רוב כי הדיון בבקשה לחיפוש בחומר מחשב (לרבות במכשיר טלפון חכם) המוגשת בשלב החקירה המשטרתית יתקיים, ככלל, במעמד צד אחד, וזאת, בין היתר, בשל החשש שדיון במעמד הצדדים יוביל לפגיעה קשה בחקירה הפלילית על דרך של שיבושה וסרבולה.
מטעמים דומים נקבע גם כי אין מקום לאפשר השגה על החלטת בית המשפט בבקשה לחיפוש בחומר מחשב. כדי לאזן את הפגיעה בזכות הטיעון, להבטיח את מידתיות הפגיעה בפרטיות ולאפשר ביקורת שיפוטית אפקטיבית על הליך החיפוש בשלבים מאוחרים יותר, קבע בית המשפט שורה של אמות מידה שבהן רשויות החקירה ובתי המשפט נדרשים לעמוד טרם אישור בקשה לחיפוש בחומר מחשב. עוד נקבע כי חיפוש בלתי-חוקי שבוצע במחשב או בטלפון חכם הוא שיקול שיש להתחשב בו אם מוגשת בהמשך בקשה לצו חיפוש באותו המכשיר, אך רק במקרים חריגים ונדירים שיקול זה יהווה שיקול בלעדי לדחיית הבקשה.
השופט אלרון סבר, בדעת מיעוט, כי בהיעדר יסוד סביר לחשש שהדבר יביא לסיכול החיפוש או לשיבוש החקירה, יש לדון בבקשה למתן צו חיפוש במעמד הצדדים הנוגעים לדבר; וכי החלטה בבקשה למתן צו החיפוש במחשב עולה כדי "פסק דין" שעליו ניתן להשיג במסגרת ערעור בזכות, או בדרך של הגשת בקשה לעיון מחדש בהחלטה.
פסק הדין המלא
ע"פ 3168/19 איילין נ' מדינת ישראל (26.1.2022) (הנדל, פוגלמן, אלרון)
בית המשפט העליון (מפי המשנה לנשיאה נ' הנדל, שאליו הצטרפו השופט ע' פוגלמן והשופט י' אלרון) דחה ערעור, שבמרכזו עמדה השאלה האם יש להגדיר רצח של הורה לעיני ילדו כרצח ב"אכזריות מיוחדת" – כך שיש להגדיר את הרצח ככזה שנעשה בנסיבות מחמירות, ושהעונש בגינו הוא מאסר עולם כעונש חובה.
המערער הורשע ברצח בגין המתת אשתו, שנעשתה לעיני בתה. הכרעת הדין ניתנה קודם ל"רפורמה" בעבירות ההמתה, שנכנסה לתוקף לפני שנגזר הדין. במסגרת הרפורמה נעשתה הבחנה בין עבירת הרצח הבסיסית ועבירת הרצח בנסיבות מחמירות. בעוד שבגין העבירה הבסיסית העונש של מאסר עולם הוא עונש מרבי שניתן לסטות ממנו לקולא, בעבירת הרצח בנסיבות מחמירות מדובר, ככלל, בעונש חובה.
בהתאם להוראות המעבר שנקבעו ברפורמה, בית המשפט נדרש לבחון את השאלה באיזו אחת מעבירות הרצח יש להרשיע את המערער, כדי לקבוע האם עונש מאסר העולם הוא עונש חובה או עונש מרבי. בית המשפט המחוזי קבע כי יש להרשיע את המערער בעבירת הרצח בנסיבות מחמירות, ובית המשפט העליון דחה את הערעור על כך.
המשנה לנשיאה הנדל קבע כי הדרישה ל"אכזריות מיוחדת" מגלמת דרישה לאכזריות החורגת מזו הטמונה בעצם מעשה ההמתה. האכזריות, שנבחנת ככלל, מנקודת המבט של נפגע העבירה, יכולה להתבטא, למשל, בשיטת ביצוע הרצח, או בהשפלה ופגיעה בכבוד שנלוות לרצח. בתיק זה מתקיים בו היסוד של "אכזריות מיוחדת", בראש ובראשונה מאחר שהמעשה נעשה בנוכחות ביתה של המנוחה, שהייתה עדת ראייה ישירה לאירוע, שהתרחש בעודה קטינה בת 17.
המערער היה מודע לכך, ואף לכך שנפגעת העבירה ידעה כי בתה עדה למעשה הרצח. רצח אדם בנוכחות ילדו מוסיף ממד של פגיעה לעצם מעשה הרצח, ומותיר צלקת עמוקה בנפש הקטין שעלולה ללוות אותו שנים רבות מאוד. מדובר אפוא ברצח בנסיבות חמורות ביותר, שמחייב הטלת עונש של מאסר עולם כעונש חובה.
פסק הדין המלא
ע"פ 6922/16 קופר נ' מדינת ישראל (19.5.2022) (עמית, קרא, אלרון)
בית המשפט העליון דחה, ברוב דעות, את ערעורו של שמעון קופר על הרשעתו ברצח שתיים מנשותיו, אורית קופר ז"ל וג'ני מור-חיים ז"ל. השופט י' אלרון, אשר כתב את חוות הדעת העיקרית, קבע כי יש להותיר על כנה את הרשעת המערער ברציחת אשתו השלישית ג'ני ז"ל בשנת 2009, וסבר, בדעת מיעוט, כי יש לזכות את קופר מחמת הספק מההרשעה בגין רציחת אשתו הראשונה, אורית ז"ל, בשנת 1994. השופטים י' עמית וג' קרא הצטרפו למסקנתו של השופט י' אלרון בכל הנוגע לרציחתה של ג'ני ז"ל וקבעו בדעת רוב כי יש להותיר על כנה אף את הרשעת המערער ברצח אורית ז"ל.
השופט אלרון נותר בדעת מיעוט, משסבר כי הרשעת קופר ברציחתה של אורית נסמכה על ראיות נסיבתיות, דלות ובלתי מספקות. בכלל זה – תיק החקירה והעדויות בּוער; גיבוש המערך הראייתי לא נעשה בזמן אמת; העדויות בפרשה נמסרו ממרחק של כעשרים שנה; לא נמצאו ממצאים פורנזיים בנתיחה שלאחר המוות; דרך ההמתה נותרה בלתי פתורה; דו"ח הנתיחה ה"מפוברק" לכאורה, עליו הסתמך בית המשפט המחוזי, כלל לא הוצג במשפט, קיומו מוטל בספק, וגם אם היה קיים דו"ח שכזה נסיבות היעלמותו אינן ברורות; וסיבת המוות אינה ידועה עד היום.
השופט אלרון הדגיש כי אמנם מקנן חשש בדבר מעורבותו האפשרית של קופר במותה של אורית, ואולם אין די בחשדות, בהשערות ובסברות כדי לבסס מסקנה של אשמה בעבירת הרצח של אורית מעבר לספק סביר כנדרש במשפט הפלילי.
השופט עמית עמד על אורח חייו של המערער ועל הקשיים בגרסתו בנוגע למותה של אורית ועל הצטברות של ראיות המעידות על כך שאורית לא מתה מוות טבעי, ובין היתר, הצביע על המניע שהיה למערער לרצוח את אורית ועל הדמיון החריג בין נסיבות מותה של אורית לנסיבות מותה של ג'ני. על רקע זה, הגיע השופט עמית למסקנה שלא בצירוף מקרים עסקינן וכי המערער לא איבד בנסיבות טבעיות את אורית, אשתו הצעירה והבריאה, שנמצאה מתה בסלון ביתה מסיבה בלתי ידועה בגיל 32.
השופט ג' קרא סבר שהמסקנה כי מותה של אורית ז"ל בא מידו של המערער מבוססת במידה של למעלה מספק סביר, כי אין בנמצא כל תרחיש עובדתי אחר בעל אחיזה בראיות, וכן כי תזת הרצח היא ההסבר הסביר היחיד שנותן ביטוי ופשר למכלול הממצאים ולכלל מעשיו של המערער.
פסק הדין המלא
ע"פ 8618/19 מדינת ישראל נ' שרון מילר (12.7.2022) (פוגלמן, מינץ, גרוסקופף)
בפסק הדין נדרש בית המשפט העליון (מפי המשנה לנשיאה ע' פוגלמן ובהסכמת השופטים ד' מינץ וע' גרוסקופף) לשרטט את הגבול שבין עבירת השוחד לבין עבירת הפרת אמונים, וזאת ביחס לנסיבות שבהן אדם בתפקיד ציבורי קיבל טובת הנאה מגורם בעל אינטרסים משמעותיים שקשורים לתפקידו, אף מבלי שהתגבש אינטרס ממשי-מידי בפעולתו של עובד הציבור. במסגרת פסק הדין, דן בית המשפט באישום שבמסגרתו קיבל איתמר שמעוני, ראש עיריית אשקלון לשעבר (להלן: שמעוני), מאה אלף שקלים באמצעות מקורבו מקבלן שפעל בעיר אשקלון.
בית המשפט נדרש להכריע האם קבלת כספים אלה מגבשת עבירה של הפרת אמונים בדרך של הימצאות בניגוד עניינים בשל קבלת טובת ההנאה, או עבירת שוחד בדרך של "שלח לחמך". בית המשפט עמד על כך שמלכתחילה קיימת קרבה בין שתי העבירות, וזאת מאחר ששוחד הוא מקרה פרטני של ניגוד עניינים, המתבטא בקבלת טובת הנאה בעד פעולה הקשורה בתפקידו של עבוד הציבור.
נקבע כי הגבול בין עבירות אלו נעוץ ברכיב הייחודי שקבוע בעבירת השוחד, הוא בדרישה לקיומו של קשר סיבתי עובדתי בין השוחד לבין פעולת עובד הציבור, ולמודעותו של האחרון לקיומו של הקשר האמור. בית המשפט עמד על הקושי בהוכחת רכיב זה, ועל החזקות העובדתיות שנקבעו בפסיקה להוכחת רכיב זה שלפיהן חזקה על עובד הציבור שהוא יודע ש"הנזקקים לשירותיו" לא מעניקים לו מתנות אלא כדי שיטה להם חסד במילוי תפקידו.
עוד נקבע כי כדי להכיר בכך שהשוחד ניתן על מנת להטות למשוא פנים בדרך כלל יש להראות כי קיימת "אפשרות סבירה" שיצטלבו בעתיד דרכיהם של נותן ומקבל טובת ההנאה. נפסק כי יש לבחון אם קיימים, או עתידים להתקיים בעתיד הנראה לעין, אינטרסים של נותן טובת ההנאה שבידי עובד הציבור האפשרות לקדמם. על רקע האמור, נקבע כי שמעוני נטל את המתת בקשר עם תפקידו הציבורי, ובעבור פעולות שקשורות בתפקידו האמור.
עוד נקבע כי המתת ניתן לשמעוני כדי להטות למשוא פנים בדרך כלל וכי שמעוני היה מודע לכך, ומשכך יש להרשיעו בעבירת לקיחת שוחד ולהרשיע את מקורבו בתיווך לשוחד חלף הרשעתם בעבירת הפרת אמונים.
פסק הדין המלא
ע"פ 8729/20 כהן נ' מדינת ישראל (21.7.2022) (הנדל, ברון, קרא)
בית המשפט העליון (מפי המשנה לנשיאה (בדימ') נ' הנדל, שאליו הצטרפו השופטת ע' ברון והשופט ג' קרא) קיבל ערעור, שבמרכזו עמדה השאלה ניתן להרשיע בעבירה של הפקרה אחרי פגיעה גם את מי שעצר לאחר הפגיעה בנפגע, שהה זמן רב בזירת התאונה ואף הגיש עזרה לנפגע – הואיל ועזב את זירת התאונה מבלי להזדהות בפני חוקרי המשטרה כנהג שמעורב בתאונה.
המערער היה מעורב בתאונה שבה נהרגה אשה. הוא הורשע בבית המשפט המחוזי בעבירה של הפקרה אחרי פגיעה, למרות שנקבע כי התאונה הייתה בלתי נמנעת, וכי הוא עצר במקום התאונה כדי לעמוד על תוצאותיה, ושהה בזירת התאונה במשך 24 דקות. במהלך שהותו בזירה היה נוכח בעת הזעקת כוחות הצלה למקום, ובעת הגעת כוחות שונים של משטרה, סיור ומד"א. ההרשעה בעבירת ההפקרה התבססה על כך שהמערער עזב את המקום בעת שחוקרי המשטרה החלו לגבות עדויות לגבי התאונה, מבלי למסור להזדהות בפניהם ולספר על מעורבותו בתאונה.
המשנה לנשיאה (בדימ') נ' הנדל קבע כי לשון סעיף 64א(ג) לפקודת התעבורה, שקובע את עבירת ההפקרה, אינה יכולה לשאת את האפשרות של הרשעה של מי שעצר את רכבו וסייע ככל שנדרש בהושטת עזרה, רק מפני שלא דיווח לחוקרי המשטרה על מעורבותו בתאונה. הפקודה דורשת להושיט עזרה לנפגע, ולא לחוקרי המשטרה. נוכח לשונה הברורה של הפקודה, אין אפשרות לקרוא חובה לסייע לפעולת המשטרה לחוק, גם אם תכלית זו נתפסת כראויה.
השופט הנדל הוסיף וקבע כי ממילא עבירת ההפקרה לאחר פגיעה לא נועדה לתכלית של סיוע לרשויות החקירה בפענוח התאונה. תכליתה היא רק לסייע לנפגע התאונה ולמזער את נזקי התאונה. בפסיקה קודמת של בית המשפט ניתן למצוא אמנם קו לפיו לעבירת ההפקרה תכליות נוספות, אך לקו זה אין בסיס בלשון הפקודה, בדברי ההסבר לה, בהיסטוריה החקיקתית או במכלול דברי החקיקה.
קו זה הורתו, כנראה, במעין טעות סופר שנפלה בפסיקה בעבר, ומכל מקום אין לו הצדקה עניינית מבחינה מהותית. תג המחיר העונשי הגובה שקבוע לצד עבירת ההפקרה הולם את חומרת העבירה שבאי-סיוע לנפגע למנוע נזק גופני, אך לא את החומרה של אי דיווח למשטרה על מעורבות בתאונה. התכלית של סיוע לרשויות החקיקה באה לידי ביטוי בדברי חקיקה אחרים, שקובעים ענישה מחמירה פחות מעבירת ההפקרה, ובהתאם הרשיע בית המשפט את המערער בעבירה עזיבת זירת תאונה ללא רשות של שוטר ומבלי למסור פרטים, הקבועה בסעיף 144 לתקנות התעבורה.
במסגרת פסק הדין התייחס המשנה לנשיאה (בדימוס) הנדל לעמדת המשפט העברי ביחס לפרשנות התכליתית, ועמד על כך שלפי המשפט העברי על הפרשנות התכליתית להיות מבוססת היטב על הדין ופרטיו המדויקים. כן נדונו כללי המשפט הפלילי העברי, ועל מעמדו של השוויון במשפט העברי, שבגדרו מודגש הצורך להגן על חבריה החלשים של החברה.
פסק הדין המלא
ע"פ 7388/20 בן אוליאל נ' מדינת ישראל (1.9.2022) (עמית, אלרון, שוחט)
בית המשפט העליון, בחוות דעתו של השופט אלרון ובהסכמת השופט עמית והשופט שוחט, דחה את ערעורו של עמירם בן אוליאל על הרשעתו ברציחת בני משפחת דוואבשה: ההורים – סעד ורהאם ז"ל, בנם – עלי ז"ל; ובשתי עבירות של ניסיון רצח, שתי עבירות הצתה, ועבירה של קשירת קשר לביצוע פשע ממניע גזעני. במוקד הערעור ניצבה סוגיית קבילותן של חלק מההודאות אותן מסר המערער, לאחר "חקירת הצורך" הראשונה שנערכה לו, ואשר לא נפסלו במשפט הזוטא שהתנהל בבית המשפט המחוזי.
השופט אלרון ציין כי ההכרעה בערעור לוותה בהתלבטות ביחס לקבילות הודאות אלו ועמד על החשש כי אם יתאפשר לרשויות החקירה להשיג "פריצת דרך" בחקירה באמצעים פסולים, תוך הפניית מבט רק לשלב שלאחר השימוש באותם אמצעים, הלכה למעשה בית המשפט יאפשר, ואולי אף יתמרץ, שימוש באמצעים אלה. עם זאת, הבהיר השופט אלרון כי פסיקתו העקבית של בית המשפט העליון אינה מכירה בפסלות אוטומטית של הודאות מאוחרות כדוגמת זו שנטענה על ידי הסנגורים, אשר למעשה מבקשים לאמץ על רקע עקרונות חוקתיים את תורת "פרי העץ המורעל".
הובהר, כי דוקטרינה זו נדחתה במשפט הישראלי, אשר אימץ גישה שונה המבכרת איזון בין מגוון שיקולים ואינטרסים. צוין, כי כך נבחנו עד עתה טענות דומות, גם בנסיבות שבהן הופעלו "אמצעים מיוחדים" כלפי נחקרים, וכך יש לנהוג גם בעניינו של המערער. השופט אלרון ציין כי מדובר במקרה קיצון, הן מבחינת חומרת העבירה שיוחסה למערער; הן מבחינת חומרת האמצעים שהופעלו כלפיו; הן מבחינת השתלשלות העניינים העובדתית במהלך 21 הימים הראשונים לחקירת המערער. הודגש, כי בהתאם למבחנים המשפטיים המחייבים, בפרט בראי ההלכות הקובעות את היקף התערבותה של ערכאת הערעור בקביעות עובדה של הערכאה הדיונית – דין הערעור להידחות.
בהינתן קבילות ההודאות העוקבות שהמערער מסר, נקבע כי הוכח ברף הנדרש בדין הפלילי שהמערער הוא שהצית את ביתם של בני משפחת דוואבשה בהשליכו בקבוק תבערה דרך חלון הבית. נומק, כי לצד ההודאות אותן מסר, המערער אף ידע להדגים ברציפות את שרשרת הפעולות שתיאר בהרחבה בהודאתו תוך התאמתן לתוואי השטח וכן כי כלל בהודאותיו שורת פרטים מוכמנים.
השופט אלרון הדגיש, כי מעשי המערער מזעזעים ומעוררי חלחלה וכי הם סותרים ומנוגדים לכל ערכי המוסר והתרבות היהודית, המחנכת לסבלנות ולסובלנות. עוד הוסיף, כי מעשים נוראים כפי שביצע המערער פוגעים גם במרקם החיים המשותפים, אשר הוא ממילא עדין ושברירי. על כן, יש להעניש בחומרה רבה את המבצעים עבירות הפוגעות במרקם חיים זה, ללא כל הבדל אם הם בני דת כזו או אחרת; וביתר שאת, כאשר העבירות מבוצעות על רקע מניע אידיאולוגי-גזעני.
פסק הדין המלא
משפט אזרחי
ע"א 1062/20 מדינת ישראל נ' סימון (11.11.2021) (הנדל, סולברג, שטיין)
בפסק הדין נקבע באופן תקדימי, כי לבית משפט נתונה סמכות להוציא צו מניעה המונע ממתדיין טרדן לנקוט הליכים משפטיים בערכאות בישראל, וכי בנסיבות המקרה הספציפי, יש להוציא צו חוסם כאמור, כך שיאסר על המשיבים להגיש תביעות או הליכים משפטיים חדשים, המתייחסים להליכים משפטיים תלויים ועומדים או כאלה שהסתיימו.
ראשית ההליכים, בהמרצת פתיחה שהגישה המדינה לבית המשפט המחוזי בירושלים, בבקשה להוציא 'צו חוסם' נגד המשיבים, בני הזוג סימון, בהיותם תובעים טרדניים. נטען, כי במשך למעלה מעשור-שנים, מנהלים סימון הליכים משפטיים רבים, בבתי משפט בכל רחבי הארץ, המופנים בין היתר נגד עשרות שופטים, רשמים ופרקליטים, תוך מִחזוּר אותן טענות שוב ושוב. בית המשפט המחוזי בא לכלל מסקנה כי הוא אינו מוסמך להוציא צו כמבוקש, ודחה את בקשת המדינה. מכאן הערעור דנן.
השופט סולברג (בהסכמת המשנה לנשיאה הנדל והשופט שטיין), קיבל באופן חלקי את ערעור המדינה. תחילה הובהר, במישור הסמכות, כי ההלכה שלפיה בית המשפט אינו מוסמך להורות למזכירות בית המשפט שלא לקבל לרישום תביעות או בקשות חדשות של מתדיין, טרדן ככל שיהיה, לא נהפכה, והיא שרירה וקיימת. לצד זאת צוין, כי בהתאם להתפתחות שחלה בפסיקה, אין מניעה ליתן צו חוסם המורה למזכירות בית המשפט שלא לקבל בקשות לרישום, כאשר אלה מוגשות בגדרי הליכים שהטיפול בהם הסתיים זה מכבר.
זאת, מכוח סמכויות העזר הדיוניות הנתונות לבית המשפט. בנוסף נקבע, כי לבית המשפט נתונה סמכות להוציא צו מניעה אישי נגד אדם, האוסר עליו לנקוט הליכים משפטיים בערכאות בישראל, אם למשל נקבע לגביו כי הוא 'בעל דין טרדן'; וכי הפרת הצו, עשויה להביא להגשת הליכים נגדו, מכוח פקודת בזיון בית משפט. לעניין זה נקבע, כי מקורה של סמכות זו נובע מסעיף 75 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, או מסמכותו הטבועה של בית המשפט. בהתייחס למישור שיקול הדעת, נקבע כי צו מניעה-חוסם מסוג זה, לא ינתן אלא במקרים חריגים וקיצוניים, אם שוכנע בית המשפט כי לפניו ניצב מתדיין טרדן, העושה שימוש לרעה בהליכי משפט, ואם נמצא כי פגיעת הצו בזכות הגישה לערכאות היא מידתית, לפי נסיבות כל מקרה ומקרה.
בעניינם הפרטני של סימון, נמצא כי התנהלותם מעידה על היותם מתדיינים טרדניים. כך, במרוצת השנים נקטו סימון כ-240 הליכים, ב-18 ערכאות שיפוטיות שונות, ובנוסף, לבית המשפט העליון לבדו, הגישו סימון למעלה מ-150 הליכים, מהם כ-60 שנפתחו רק בשנתיים האחרונות. בנסיבות אלה, נקבע כי יֵאסר על סימון להגיש תביעות או הליכים משפטיים, בבקשה לבטל החלטות חלוטות, וכן להגיש הליכים חדשים, המתייחסים להליכים משפטיים תלויים ועומדים, או כאלה שהסתיימו. זאת, עד יום 1.1.2027. בהקשר זה הובהר, כי הצו לא יחול על שימוש בזכות ערעור המעוגנת בדין, וכן לא על הליכים משפטיים תלויים ועומדים, שנפתחו על-ידי סימון בעבר.
יצוין, כי בעקבות בקשה שהוגשה לאחר מתן פסק הדין, שממנה עלה כי הצדדים, למצער חלקם, קראו בפסק הדין את מה שאין בו, ניתן ביום 31.5.2022 פסק דין מבהיר, שבמסגרתו שב בית המשפט והבהיר את האמור בפסק הדין.
פסק הדין המלא
רע"א 5096/21 פלוני נ' ש. שלמה חברה לביטוח בע"מ (15.12.2021) (עמית, מינץ, וילנר)
השאלה המרכזית שנדונה בפסק הדין היא מי נחשב ל"ידוע בציבור" במשפט הישראלי בכלל, ולצורך הכרה בו כתלוי בתביעת תלויים מכוח סעיף 78 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] בפרט.
בית המשפט (מפי השופטת י' וילנר, בהסכמת השופטים י' עמית ו-ד' מינץ) פסק כי על מנת לזכות בפיצויים בגין אבדן תלות במנוח מכוח סעיף 78 לפקודת הנזיקין, על התובע הטוען לתלות כאמור לעבור שתי משוכות. בשלב הראשון, עליו להראות כי הוא נמנה על התלויים המנויים בסעיף 78 הנ"ל, כאשר לפי הפסיקה, המונח "בן זוג" שבסעיף זה כולל גם ידועים בציבור.
אם צלח התובע את השלב הראשון, בשלב השני עליו להוכיח את עצם היותו תלוי – בכוח או בפועל – במנוח, ואת היקף התלות, בהתאם להיקף הנזק שנגרם לו כתוצאה ממות המנוח. אשר לשלב הראשון, השופטת וילנר הדגישה כי לנוכח ההשלכות המשמעותיות הטמונות בהכרה בבני זוג כ"ידועים בציבור", יש לנקוט משנה זהירות בטרם יוכרזו בני זוג כידועים בציבור. לגישתה, המבחן הרלוונטי לבחינת השאלה אם בני זוג הם ידועים בציבור הוא מבחן סובייקטיבי הבוחן את אומד דעת הצדדים לגבי טיב מערכת היחסים ביניהם – האם בני הזוג החליטו להחיל על עצמם את מרבית התוצאות האזרחיות-כלכליות של מוסד הנישואין והשלכות הגירושין, מבלי לקבל מעמד של נישואין.
ההכרעה בשאלה זו תבוסס, מטבע הדברים, על ראיות המלמדות על אומד דעתם. בהקשר זה, נודעת חשיבות מיוחדת לשאלה אם בני הזוג קיימו משק בית משותף וניהלו חיי משפחה, ואולם, נתונים אלה ישמשו אך כאינדיקציות לבחינת אומד דעתם של הצדדים, וזאת בין יתר הנסיבות והראיות הרלוונטיות לבחינת שאלה זו.
אשר לשלב השני, השופטת וילנר הטעימה כי לנוכח לשון הוראת סעיף 80 לפקודת הנזיקין, לשם הוכחת הזכאות לפיצוי כתלוי נדרש התובע להוכיח תלות בפועל או בכוח, וכי מות המנוח קטע את התלות שהתקיימה או מנע את התממשות התלות העתידית. בהתאם, השופטת וילנר הדגישה כי אם אחד מבני הזוג נפטר עקב מעשה עוולה בתקופה שבה לא השתכר בפועל, אין בכך כדי לשלול אפריורי את האפשרות של בן זוגו להוכיח כי בעתיד המנוח היה צפוי להשתכר ולהכניס את משכורתו לקופה המשותפת, וכי לפיכך נגרם לבן הזוג התובע נזק ממון בגין תלות עתידית.
פסק הדין המלא
ע"א 7096/19 פלוני נ' יצחק שטרן ושות' בע"מ (29.12.2021) (הנדל, מינץ, גרוסקופף)
בית המשפט העליון דן בסוגיה של קביעת אשם תורם לעובד שניזוק כתוצאה מרשלנות של מעבידו. המערער הועסק כעובד ניקיון באתר בנייה. בעת עבודתו נפל מפיר מעלית לא מגודר מגובה של ארבע קומות. כתוצאה מכך הוא נחבל חבלות גוף קשות. בית המשפט המחוזי קבע שהחברת הבנייה, שהעבידה את המערער, נהגה ברשלנות והפרה חובות חקוקות, אולם הפחית מסכום הפיצוי שנפסק 15% בין אשמו התורם של המערער.
בית המשפט העליון (מפי המשנה לנשיאה נ' הנדל, שאליו הצטרפו השופט ד' מינץ והשופט ע' גרוסקופף) קיבל את הערעור, והורה כי המערער לא יישא באשם תורם לתאונה. נקבע כי יש להכיר בכך שעובדים מעוניינים לעשות את מלאכתם היטב, ולשם כך הם נכונים לעיתים לקבל על עצמם גם סיכוני גוף. בנוסף, במקרים מעין אלה קיימים פערי הכוחות מובְנים בין הצדדים. עובד אינו יכול להודיע בנקל למעבידו כי הוא אינו מסכים להמשיך בעבודתו כל עוד לא יתוקן ליקוי מסוים. בכך הוא מסתכן באובדן מקור פרנסתו.
קשה לצפות מעובד כי יתייצב מול מעסיקו ויסרב להמשיך בעבודתו נוכח אי אלה סיכונים, מקום שמטה לחמו מונח על הכף. אין זה אומר שבכל מקרה החלטת העובד להמשיך לעבוד, חרף סכנה ברורה, לא תעלה כדי רשלנות תורמת מצדו. בכגון דא יש לבחון, בין היתר, את חשיבות תפקידו של העובד, תנאי העבודה, ואת מידת הרשלנות של המעביד. בנסיבות מקרה זה, המערער לא נטל באופן יזום ומודע סיכון בלתי מחושב, אלא פעל במסגרת הגבולות שהתווה לו המעביד, וטעה ברגע של חוסר תשומת לב. המעביד לא הקפיד על הוראות בטיחות, ואין לזקוף לחובת המערער את העובדה שלא התלונן על אי-גידור פיר המעלית.
מדובר בעובד ניקיון, שלא קיבל מהמעביד דרישה לדווח על מפגעי בטיחות, או שהוא היה בעל יכולת ומעמד שאפשרו לו לעשות כן. אף לא הובררה הכשרתו של המערער וההדרכה שקיבל בתחום הבטיחות, ולא ברור עד כמה הפנים את חומרת הסיכון הנשקף לו. לפיכך יש לקבוע כי התנהלותו של העובד אינה עולה לכדי רשלנות תורמת.
פסק הדין המלא
ע"א 2362/19 פלונים נ' הרשות הפלסטינית (10.4.2022) (עמית, מינץ, גרוסקופף)
בית המשפט העליון דן בשאלה אם תשלום כספים על ידי הרשות הפלסטינית לאסירים ביטחוניים ולבני משפחותיהם הוא בבחינת "אישרור" של פעולות טרור שביצעו האסירים כמשמעות המונח בסעיף 12 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], כך שניתן להטיל על הרש"פ אחריות נזיקית בגין תוצאותיהן של פעולות אלה.
ברקע לדברים ניצבת מדיניות של הרשות הפלסטינית, שמכוחה היא מעניקה תגמול מיוחד לפלסטינים שביצעו עבירות ביטחוניות, הועמדו בגינן לדין בישראל ונדונו לעונשי מאסר. ככל שהעבירה הביטחונית חמורה יותר ותקופת המאסר ארוכה יותר – כך גדל שיעורו של התגמול המיוחד, שיכול להגיע לכדי תשלום חודשי שוטף של פי ארבעה מהשכר הממוצע בשטחי הרש"פ.
בית המשפט העליון קבע בדעת רוב (השופטים עמית ומינץ) כי מדיניות התשלום של הרש"פ והענקת התגמול המיוחד לאסירים הביטחוניים, היא מקרה חריג ונדיר של מתן תמריץ ותגמול למעשה טרור, הכרה, הוקרה ותרומה לו, ומשכך ניתן להחיל עליה את החריג של חלופת "המאשרר" שבפקודת הנזיקין. דעת המיעוט (השופט גרוסקופף) סברה כי חלופת "המאשרר" בסעיף 12 לפקודה חלה רק כאשר מתקיימת זיקה מהותית והדוקה בזמן ביצוע המעשים בין הרש"פ לבין הפיגועים ומבצעיהם.
באשר לשאלה אם ניתן להשית על הרש"פ פיצויים עונשיים מתוקף אחריותה כמאשררת, נחלקו דעותיהם של שלושת השופטים. השופט עמית סבר כי לנוכח חריגותה של חלופת "המאשרר" בדיני הנזיקין, ולנוכח היות הפיצוי העונשי חריג אף הוא, אין להרכיב נטע זר על נטע זר, ולפיכך אין לחייב את הרש"פ בפיצויים עונשיים. לפיכך, בשורה התחתונה, על הנפגעים להחליט אם הם מעדיפים את מסלול התביעה נגד הרש"פ או מסלול של קבלת תגמולים מהמדינה על פי חוקי התגמולים.
השופט מינץ סבר כי ניתן לחייב את הרש"פ בפיצויים עונשיים, וכי הדבר מתיישב עם התכלית ההרתעתית שביסוד הפיצוי העונשי, דבר הבא לידי ביטוי באופן מובהק בנסיבות העניין בהן הטלת האחריות כשלעצמה אינה מעניקה הרתעה מספקת מפני המשך קיום מדיניות התגמול של הרשות הפלסטינית. השופט גרוסקופף הותיר שאלה זו בצריך עיון, ובמישור האופרטיבי הצטרף למסקנה כי לנוכח המצע הראייתי במקרה הקונקרטי, לא היה מקום להטיל פיצוי עונשי.
פסק הדין המלא
רע"א 8456/19 איבריה נתיבי אוויר ספרדיים נ' פלישר (14.6.2022) (הנדל, מינץ, אלרון)
בית המשפט העליון בסוגיית היקף האחריות של "מוביל אווירי" כלפי נוסעים. נקבע כי יש לפרש את סעיף 19 ל"אמנת מונטריאול" (אמנה בדבר איחוד כללים מסוימים לתובלה בינלאומית באוויר, משנת 1999) – העוסק באחריות המוביל לנזקי איחור בהובלת נוסעים, כבודה או מטען – באופן מרחיב, כך שהמוביל מחוייב לפצות את הנוסעים בגין עוגמת הנפש הנובעת מהאיחור.
ההליך עסק בבני זוג ישראלים שטסו לארצות הארצות הברית, ואחת ממזוודותיהם נמסרה להם באיחור רב. בני הזוג תבעו את חברת התעופה, איבריה, ובית המשפט לתביעות קטנות קיבל את תביעתם בחלקה, ופסק לזכותם פיצויים עבור עוגמת הנפש שנגרמה להם (מלבד פיצוי בשווי הציוד החלופי שנאלצו לרכוש). לאחר שערעורה נדחה על ידי בית המשפט המחוזי, הגישה איבריה בקשת ערעור לבית המשפט העליון וטענה שאמנת מונטריאול – המסדירה באופן בלעדי את האחריות של "מוביל אווירי" כלפי לקוחותיו – מסירה ממנה אחריות לעוגמת הנפש שנגרמה לבני הזוג.
בית המשפט העליון (מפי המשנה לנשיא (בדימוס) נ' הנדל), דחה את טענת איבריה. בית המשפט עמד על כללי הפרשנות של אמנות בין-לאומיות, וניתח באמצעותם את סעיף 19 לאמנת מונטריאול, המטיל על המוביל האווירי אחריות "לנזק שנגרם מחמת איחור". ראשית, נקבע כי המונח "לנזק" כולל – על פי לשונו, ועל פי המובן שניתן לו במשפט הבין-לאומי – גם "נזק לא ממוני", דוגמת עוגמת נפש. מעבר לכך, צוין כי פרשנות זו עולה בקנה אחד עם התכלית של אמנת מונטריאול המודרנית: הכרה "בחשיבותה של הבטחת ההגנה על האינטרסים של צרכנים בתובלה בינלאומית באוויר ובצורך בפיצוי הוגן המתבסס על עקרון ההשבה".
מטעמים אלה, ובהתאם למסורת הפרו-צרכנית שאומצה בפסיקה כבר בשנות ה-80 – קבע בית המשפט העליון פרשנות המרחיבה את אחריות המוביל לפי סעיף 19. זאת, ברוח עמדת בית הדין לצדק של האיחוד האירופי (CJEU), ובניגוד לגישה המקובלת בארצות הברית, המצמצמת את אחריות המובילים כלפי הלקוחות. הודגש כי מטרת פיצויים בגין נזק נפשי היא להחזיר, ככל האפשר, את המצב לקדמותו ערב הפגיעה, ולא להרתיע, או להעניש, את המזיק. במסגרת זו נדון בהרחבה גם תפקיד מוסד הפיצויים במשפט העברי. לבסוף, עולה כי מנסחי אמנת מונטריאול הכירו בקיומן של גישות שונות לגבי אחריות המוביל לנזק נפשי, ועל ה"רישיון" שהעניקו להמשך התפתחות בתחום – גם על חשבון "אחידות" בין-לאומית.
פסק הדין המלא
בג"ץ 5148/18 שחם נ' בית הדין הארצי לעבודה (11.7.2022) (הנדל, ברון, אלרון)
בית המשפט נדרש לשאלה, אם בדין נדחתה בקשה לאישור תובענה כייצוגית שהגיש העותר, כאשר שני הטעמים העיקריים לדחיית בקשת האישור היו מורכבות השאלה המשפטית שביסוד התובענה ומורכבות חישוב הפיצוי הפרטני לחברי הקבוצה. בבקשת האישור העותר טען שמעסיקתו, "קסטרו", הפרה הוראות חוק קוגנטיות בכך שלא שילמה לעובדיה גמול שעות נוספות ודמי חג כנדרש.
בית הדין האזורי לעבודה אישר את ניהול התובענה כייצוגית בחלק מעילות התביעה. ואולם בקשת רשות ערעור שהגישה "קסטרו" לבית הדין הארצי לעבודה התקבלה, תוך שנקבע כי אין מקום לנהל הליך ייצוגי לנוכח מורכבות השאלה המשפטית שביסוד בקשת האישור, שהיא "בעלת פנים לכאן ולכאן", ובהינתן שחישוב הפיצוי לחברי הקבוצה דורש חישוב פרטני סבוך. העותר הגיש לבית המשפט העליון עתירה לביטול הכרעת בית הדין הארצי, ובפסק דין שניתן פה אחד מפי השופטת ברון נקבע שלא ניתן לדחות בקשה לאישור תובענה כייצוגית אך מן הטעם שביסודה שאלה מורכבת. השופטת ברון הטעימה כי כדבר שבשגרה בתי המשפט נדרשים להכריע בשאלות סבוכות ותקדימיות במסגרת הליכים ייצוגיים במגוון תחומים, וכי תובענות ייצוגיות בתחום דיני העבודה אינן "בן חורג" בעניין זה.
ההפך הוא הנכון: תובענות ייצוגיות בתחום דיני העבודה מגלמות ביתר שאת את תכליות מוסד התובענה הייצוגית, זאת בשים לב לכך שהמנגנון הייצוגי מעניק אפשרות לאזן במידה מסוימת את יחסי הכוחות שבין ציבור העובדים ובין המעסיק הנתבע. עוד הוער כי התמריץ להגשת תביעה אישית פוחת כאשר השאלה שבבסיס התובענה היא מורכבת ובצידה נזק קטן הנגרם לכל אחד מחברי הקבוצה; ועל כן נודעת חשיבות מיוחדת לבירורן של תובענות ייצוגיות דווקא כאשר הסוגיה שביסודן היא מורכבת. בנוסף לכך, נקבע שגם העובדה כי נדרש חישוב פרטני סבוך לצורך קביעת שיעור הפיצוי לחברי הקבוצה אינה יכולה להוות בסיס לדחיית בקשה לאישור תובענה כייצוגית.
השופטת ברון עמדה על כך שאישור תובענה כייצוגית אמנם דורש הומוגניות מסוימת בין חברי הקבוצה, אולם הדגש בעניין זה הוא על שונות בין חברי הקבוצה המשליכה על קיומה של עילת תביעה ועל עצם זכותו של כל חבר קבוצה לקבלת סעד. זאת, להבדיל משונות המתמקדת בשלילת האפשרות להעריך את הנזק האינדיבידואלי שנגרם לכל אחד מחברי הקבוצה או לפסוק פיצוי בגינו. בנסיבות המקרה ובשים לב לכך שקיימת זהות בין חברי הקבוצה בכל הנוגע לתנאי העסקתם ולשכר ששולם להם על ידי קסטרו, נקבע כי מתקיימת הומוגניות מספקת לאישור התובענה כייצוגית. לנוכח האמור נקבע כי ההליך הייצוגי יוחזר לבית הדין האזורי לבירור התובענה הייצוגית.
פסק הדין המלא
רע"א 9128/17 מרכז רפואי צאנז בית חולים לניאדו נ' פלונית (18.7.2022) (עמית, ברון, קרא)
בית המשפט נדרש לשאלה, אם מדיניותו של בית חולים פרטי שלא להעניק טיפולי פוריות לנשים שאינן רשומות כנשואות מהווה הפליה אסורה ומקימה עילה לניהול תובענה כייצוגית. בית המשפט העליון קבע פה אחד (מפי השופטת ברון, ובהסכמת השופטים עמית וקרא), כי יש להשיב לשאלה זו בחיוב. תחילה, השופטת ברון בחנה את החקיקה הרלוונטית – חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, התשס"א-2000 האוסר הפליה בשירותים מסוימים ובמקומות ציבוריים; וחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996 האוסר על מטפל ומוסד רפואי להפלות מטופלים מטעמי דת, גזע, מין, לאום, ארץ מוצא, נטיה מינית, גיל או מטעם אחר כיוצא באלה (להלן: חוק איסור הפליה ו-חוק זכויות החולה, בהתאמה).
נקבע שהמסגרת הנורמטיבית החלה בנסיבות המקרה היא זו הקבועה בחוק זכויות החולה. בהקשר זה הובהר כי מדובר בחוק ספציפי המסדיר בצורה מפורשת את זכותו של מטופל שלא להיות מופלה בעת קבלת שירותי רפואה ובריאות, בין אם מדובר בשירות ציבורי או פרטי, בעוד חוק איסור הפליה קובע נורמה כללית. יתר על כן שירותי בריאות ושירותי רפואה אינם מופיעים ברשימת השירותים המנויה תחת הגדרת המונח "שירות ציבורי" שבחוק איסור הפליה, ובהינתן אופייה ה"סגור" של רשימה זו נקבע כי החוק אינו חל בנסיבות המקרה. בהתייחס להיקף איסור ההפליה הקבוע בחוק זכויות החולה, נקבע כי עיקרון השוויון המעוגן בו צריך להיבחן בראי הצורך הרפואי של המטופל.
לפיכך, ובהינתן שחוק זכויות החולה נעדר חריגים לאיסור ההפליה, נקבע שמוסד רפואי או מטפל אינם רשאים להבחין בין מטופלים על יסוד שיקולים שאינם שיקולים רפואיים; וכי לא ניתן להבחין בין מטופלים על סמך שיקולים שאינם נוגעים למטופל, כגון שיקולים הלכתיים הנגזרים מאופיו של הגורם המעניק את השירות. עם זאת, השופטת ברון הבהירה שזכותו של המטופל אינה מוחלטת, ולא בכל מקרה ראוי לכפות על גורם רפואי פרטי לפעול בניגוד לצו מצפונו או אמונתו הדתית.
בהתאם, ייתכנו נסיבות ייחודיות שבהן תוכר זכותו של הגורם הרפואי לסרב להעניק טיפול רפואי מסוים מחמת צו מצפונו ואמונתו; אלא שזכות זו מוקנית לגורם הרפואי, כאשר סירובו נעוץ בסוג הטיפול ולא בזהות המטופל. נקבע כי למרות שחוק זכויות החולה אינו אוסר באופן מפורש להפלות מטעמים של מעמד אישי, האיסור שבחוק חל גם על הפליה ממין זה. השופטת ברון יישמה כללים אלה על מדיניות בית החולים, וקבעה שזו מהווה הפליה אסורה המקימה עילה לתובענה ייצוגית נגד בית החולים.
הובהר כי מדיניות בית החולים מגלמת פגיעה בכבודן של נשים שאינן נשואות והיא כוללת מימד של השפלה כלפיהן. השופט עמית הצטרף לאמור בחוות דעתה של השופטת ברון והוסיף כי בית החולים לא עמד ברף הנדרש להוכחת הבסיס ההלכתי לטענתו כי מתן טיפולי פוריות לנשים לא נשואות על ידי אנשי הצוות הרפואי בבית החולים פוגע בליבת האיסור ההלכתי של מטופלים אחרים ושל אנשי צוות אחרים בבית החולים.
פסק הדין המלא
דנ"א 1297/20 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה; דנג"ץ 5591/20 צור-וייסלברג נ' מנהל מינהל האוכלוסין במשרד הפנים (25.7.2022) (חיות, הנדל, פוגלמן, עמית, סולברג, קרא, מינץ)
פסק הדין ניתן במסגרת דיון נוסף בשני הליכים שונים הנוגעים להכרה בהורות מכוח "זיקה לזיקה", דהיינו – הורות של אדם שנעדר קשר ביולוגי ליילוד אך מקיים קשר זוגי עם ההורה הביולוגי. במסגרת זו דן בית המשפט במספר שאלות עקרוניות שהתעוררו ביחס למוסד צו ההורות הפסיקתי שהתפתח בעשור האחרון ומאפשר להכיר בהורות של בן או בת הזוג של ההורה הביולוגי אם הוכח כי הילד בא לעולם מתוך כוונה משותפת ותכנון משותף של בני הזוג, וזאת מבלי שבני הזוג יידרשו לפנות להליכי אימוץ.
בית המשפט קבע בדעת רוב כי לעת הזו, בהתחשב בכך שצו ההורות הפסיקתי גובש לכתחילה כפתרון ביניים עד למענה חקיקתי, יש לראות בצו ההורות הפסיקתי צו שמכונן הורות מכוח "זיקה לזיקה", ולא צו המצהיר על הורות קיימת. המשנה לנשיאה פוגלמן סבר, בדעת יחיד, כי צו ההורות הפסיקתי מצהיר על הורותם הקיימת של בני הזוג.
כמו כן, הוחלט בדעת רוב (בניגוד לדעתו החולקת של השופט מינץ) כי כאשר בוצע הליך פונדקאות מחוץ לישראל ניתן להחיל את צו ההורות הפסיקתי באופן רטרואקטיבי וזאת החל מהמועד שבו נותקה הזיקה בין הפונדקאית ליילוד, כל עוד הבקשה למתן צו ההורות הוגשה בתוך 9 חודשים ממועד הלידה. עוד נקבע פה אחד כי לצורך רישום הורות מכוח "זיקה לזיקה" במרשם האוכלוסין יש להציג בפני פקיד המרשם תעודה ציבורית מתאימה, ולא ניתן להסתפק בהודעה מטעם בני הזוג.
פסק הדין המלא
רע"א 1901/20 טרוים מילר בע"מ נ' Facebook Ireland Limited (26.7.2022) (הנדל, וילנר, גרוסקופף)
בפסק הדין נדונה השאלה האם תניית ברירת הדין הקבועה בהסכם השימוש של הרשת החברתית "פייסבוק", לפיה כל סכסוך בינה לבין הלקוח יידון על פי הדין של מדינת קליפורניה, ארה"ב, היא בגדר "תנאי מקפח", כהגדרתו בחוק החוזים האחידים, התשמ"ג-1982, ומשכך דינה בטלות.
בית המשפט העליון בדעת רוב (השופטת י' וילנר והשופט ע' גרוסקופף, כנגד דעתו החולקת של המשנה לנשיאה (בדימ'), השופט נ' הנדל) השיב לשאלה זו בחיוב. בפסק הדין, השופט ע' גרוסקופף קבע שאין לתת לגיטימציה לניסיון הגורף של תאגיד גלובלי הבוחר לקיים פעילות עסקית בישראל, כדוגמת פייסבוק, להתנער מתחולת הדין הישראלי כלפי ציבור לקוחותיו בארץ, בין אם אלו הם אנשים פרטיים ובין אם הם עסקים קטנים, באמצעות תניית ברירת דין הקבועה בחוזה אחיד. הטעם לכך, לגישת השופט ע' גרוסקופף, הוא שתנייה מסוג זה היא בגדר ניסיון של התאגיד הגלובלי לזכות בהגנה החורגת מהנדרש לצורך שמירה על האינטרסים הלגיטימיים והסבירים שלו מול ציבור לקוחותיו, ומשכך המדובר בתנייה מקפחת אשר לא ניתן להצדיקה.
השופטת י' וילנר הגיעה אף היא למסקנה כי תניית ברירת הדין מקפחת את משתמשי פייסבוק הצרכנים, וכי משתמשים אלו עשויים לכלול גם עסקים קטנים שרכשו ממנה שירותי פרסום. עם זאת, השופטת י' וילנר הדגישה כי מסקנתה מבוססת על נסיבות העניין, לרבות שינוי שחל בהסכם השימוש של פייסבוק עם משתמשיה בישראל, שלפיו היחסים בין פייסבוק למשתמש-צרכן שלה יוסדרו לפי דין מקום מושב הצרכן; ועל כך שתניית ברירת הדין הנדונה מעמיקה את פערי הכוח והמידע בין הצרכן הישראלי לבין פייסבוק. נוכח האמור, סברה השופטת י' וילנר (ואל מסקנתה הצטרף השופט ע' גרוסקופף) כי יש להורות על החזרת הדיון לבית משפט השלום על מנת שיבחן את שאלת סיווגם של המבקשים כ"עסק קטן".
מנגד, המשנה לנשיאה (בדימ') נ' הנדל סבר כי בנסיבותיו של המקרה דנן לא הוכח שתניית ברירת הדין היא תנייה מקפחת. לתפיסת השופט הנדל, אין בפערי הכוחות והמידע בין פייסבוק לבין צרכניה כשלעצמם די על מנת לשכנע כי תניית ברירת הדין של פייסבוק מקנה לה יתרון בלתי סביר ובלתי הוגן העולה לכדי "תנאי מקפח", בוודאי כאשר לא הוכח שפייסבוק ניצלה את יתרונותיה כדי לבחור דין המיטיב עמה בהשוואה לדין הישראלי, ובהתחשב בכך שבענייננו מדובר בלקוח עסקי-מסחרי שהגיש תביעה בעבור סכום משמעותי כך שאפקט ההרתעה מתחולת הדין הזר מצומצם יחסית.
פסק הדין המלא
