שופט בית משפט השלום בתל אביב, שמאי בקר, קבע כי חוב אותו חב אדם שהורשע לפני כ-27 שנים יבוטל, וכספו יוחזר אליו, אלא אם המדינה תמצא בתוך חודש וחצי את אותו אדם לו חייב את הכסף, פיצוי לנפגע עבירה. "על רקע זה, של אי-איתור המתלונן על ידי המשיבה, ניצב המבקש, אשר פנה בתחינה לבית המשפט כי יושב לו הכסף שהפקיד. כאשר המבקש הוא נכה, עיוור, חולה אם לא שכיב-מרע ממש, שרוי במצוקה כלכלית ובריאותית קשה ומטופל בששה ילדים, ביניהם קטינים, סבורני כי מוטב שהסכום שהופקד ישמש למבקש לצרכיו הבסיסיים ביותר; כך, רק למשל, יוכל המבקש לתקן את שיניו התותבות, ואידך זיל גמור. טוב שימוש כזה בכספים אלו, מאשר שישכבו כאבן שאין לה הופכין במרתפי המדינה".
בשנת 2002, הוגש נגד המבקש, כתב אישום שייחס לו עבירות מרמה שנעברו בשנים 1994 ו-1995. כעבור כשנתיים, נגזר דינו של המבקש, בין היתר לתשלום פיצוי למתלונן, בסך עשרת אלפים שקלים. לפני כחצי שנה, הגיש המבקש, באמצעות בא כוחו בקשה להפחתת חוב הפיצויים, ביטול תוספת הפיגור והעמדתו על סכום הפיצוי המקורי. המבקש נימק בקשתו, בין היתר, בכך שאין לו אפשרות כלכלית לעמוד בתשלום תוספת הפיגור מחמת מצבו הבריאותי הקשה ובגלל שאין הפרוטה מצויה בכיסו המבקש הוסיף כי הוא פנה אל המתלונן ביחס לבקשה זו, וביקש ממנו ליתן הסכמתו, אולם האחרון סירב.
המרכז לגביית קנסות, באמצעות הפרקליטות הגיבה לבקשה וטענה, בין היתר, כי יש לקבל את עמדת המתלונן, טרם מתן החלטה. השופט בקר הורהי כי המבקש יתקן את בקשתו, ויצרף את המתלונן כמשיב לה. עוד קבע, כי המבקש יעביר למתלונן העתק מהבקשה, בהמצאה כדין, ועל נפגע העבירה להגיב לה בתוך 20 ימים מיום קבלת המסמכים אצלו.
המבקש, כך לפי בית המשפט, לא הצליח לאתר את פרטיו של המתלונן, לצורך מסירת החלטת בית המשפט כדין והוסיף כי נציגי המשיבה מסרו לו שנאסר עליהם למסור לו את פרטיו האישיים של המתלונן. בעקבות כך הורה השופט למדינה להמציא את ההחלטה למתלונן, בהמצאה כדין ואז התברר כי התיק המקורי איננו בנמצא ויש רק את שמו של המתלונן המופיע בכתב האישום בו הורשע הנאשם.
"למה שהכסף ישכב במרתפי המדינה?"
בהמשך, הגיש המבקש בקשה נוספת בנוסף לבקשתו המקורית, "להורות למרכז לגביית קנסות להשיב לידי הנאשם את כל הכספים ששילם לידיהם בסך 14 אלף שקלים, הואיל ואף אחד לא יודע מיהו נפגע העבירה שאמור לקבל את התשלום.
למרות התנגדות המדינה לבקשה, הורה השופט להחזיר למבקש את הכספים בתוך 45 ימים באם לא ימצאו את המתלונן. זאת, בניגוד לעמדת המדינה, שביקשה מצידה להחזיק בכסף שהופקד "עד שנמצא את המתלונן או שהוא יפנה אלינו".
"ברגיל, ובכלל, אכן יש לשמור על האינטרס הציבורי במובן של זכות המתלונן לקבל את סכום הפיצוי שנפסק לטובתו", כתב השופט בקר בהחלטתו. "ברם, אין זה המקרה רגיל, לא רק מהפן ההומניטרי, אלא גם מפאת שהמשיבה פשוט אינה יודעת לאתר את נפגע העבירה ונדמה כי לא ממש התאמצה לעשות כן ואף מסרה שפרטיו האישיים כגון מספר תעודת זהות – אינם בנמצא".
השופט בקר הוסיף: "על רקע זה, של אי-איתור המתלונן על ידי המשיבה, ניצב המבקש, אשר פנה בתחינה לבית המשפט כי יושב לו הכסף שהפקיד. כאשר המבקש הוא נכה, עיוור, חולה אם לא שכיב-מרע ממש, שרוי במצוקה כלכלית ובריאותית קשה ומטופל בששה ילדים, ביניהם קטינים, סבורני כי מוטב שהסכום שהופקד ישמש למבקש לצרכיו הבסיסיים ביותר; כך, רק למשל, יוכל המבקש לתקן את שיניו התותבות, ואידך זיל גמור. טוב שימוש כזה בכספים אלו, מאשר שישכבו כאבן שאין לה הופכין במרתפי המדינה".
___________________________________________________
לצפייה ודירוג כבוד השופט שמאי בקר
_____________________________________________________
