לבית משפט המחוזי בירושלים, הוגשה בקשה לתביעת ענק ייצוגית, כנגד כל הבנקים, והחברות הפרטיות המפעילות מכשירי בנק אוטומטים, בסך של 458 מיליון שקלים, בטענה לחיוב עמלות כפולות בגין משיכת מזומן במכשירים האוטומטיים.
על פי התביעה, היקף הנזק שנגרם לצרכנים בהתאם ללכ-261.8 מיליון משיכות בנקאיות, מוערך בחיוב ביתר בחצי מיליארד שקלים, כשהפגיעה היא לרוב באוכלוסיות מוחלשות.
בתביעה הייצוגית, נטען כי הבנקים והחברות הפרטיות המפעילות כספומטים חוץ בנקאיים, מטעות את הצרכנים בעמלות הגביה הנגבות מהם, בגין משיכת המזומן.
בעוד שבמכשירים האוטומטים מופיעה עמלה, גבוהה ומופרזת בפני עצמה בגין משיכת המזומן, הרי שמסתבר שמוסתרת עמלה נוספת הנגבית על ידי הבנקים עצמם, בגין כל פעולה של משיכת מזומן.
בשנים האחרונות סגרו הבנקים בישראל (למעט בנק המזרחי) מאות סניפים בכל רחבי הארץ.
הבנקים לא משאירים אחריהם מכשירים בנקאיים אוטומטיים, או שולחים למקום ניידות בנקאיות, כנדרש מהם לפי הוראות בנק ישראל.
אין פלא כי במקום הבנקים, נכנסות חברות פרטיות המציבות במקום, מכשירים למשיכת מזומן.
באזורים רבים בארץ, האפשרות היחידה של הצרכנים למשוך מזומן היא אך ורק במכשירים הפרטיים, לאור סגירת סניפי הבנקים במקום.
אלא שפתרון זה הוא היקר ביותר בעת שהחברות הפרטיות גובות תשלומי עתק, בשיעור שיכול להגיע עד כדי אחוז ויותר מסכום המזומן הנמשך.
סכום העמלה הוא קבוע, ועומד על כ 6-7 שקלים למשיכה וללא קשר לגובה הסכום הנמשך.
אלא שלא די בכך, שכן בנוסף מחייבים הבנקים את לקוחותיהם, בעמלה בגין כל משיכת מזומן במכשירים הפרטיים הנ"ל.
בכך לא רק שהבנקים חסכו מעצמם את עלות הפעלת המכשיר הבנקאי הנדרש מהם, אלא שעוד נהנים מרווחים ענקיים בגין משיכות כספים אלו.
לפני 16 שנה הסיר בנק ישראל את הפיקוח על מכשירים אוטומטיים המרוחקים מסניף הבנק.
כתוצאה מכך, כיום, רק כ-2,041 מכשירים למשיכת כסף נמצאים צמודים לסניפי הבנק, לעומת 4,620 מכשירים פרטיים הפרוסים ברחבי הארץ.
ברוב המכשירים הפרטיים מוגבל סכום המשיכה – ועומד על סך של 600 שקלים בלבד, לכל משיכה.
לכן, לקוח המעוניין למשוך 2,000 שקלים מחשבונו, נאלץ לשלם ארבע פעמים לחברה הפרטית. ובנוסף, לשלם ארבע פעמים את תשלומי העמלה לבנק.
"סגרו את הכספמוטים הבנקאיים"
בתביעה מצוין, כי העמלה הבנקאית בגין משיכת הכספים במכשירים האוטומטים הפרטיים מהווה הטעיה ברורה של הציבור.
כן טוענת המועצה כי פעולה זו של הבנקים והחברות הפרטיות מהווה פגיעה קשה במיוחד באוכלוסיות מוחלשות המסתמכות ביתר על מזומן ולא על כרטיסי אשראי.
במועצה לצרכנות סבורים כי מדובר בעמלות כפולות וצולבות, בין היתר לאור מבנה הבעלות, לפיו בנק דיסקונט הינו גם הבעלים הישירים בשיעור של 10% מחברת כספונט המפעילה למעלה מ-70% מכלל המכשירים האוטומטיים הפרטיים, והבנקים דיסקונט והבנק הבינ"ל מחזיקים בעוד 10% ממניות חברה זו, באמצעות כ.א.ל.
בשנים האחרונות נסגרים סניפי בנקים עם מכשירים למשיכת כסף של הסניפים, דרכם משכו הצרכנים כספים בעמלות נמוכות ומפוקחות. סגירת הסניפים הפחיתה את כמות המכשירים של הבנקים, והגדילה את כמות המכשירים הפרטיים, פעולה שהגדילה את גובה העמלה שמשלם כלל הציבור על משיכת מזומן.
היקף פריסת המכשירים האוטומטיים הבנקאיים למשיכת מזומן, לא נותן מענה לכלל האוכלוסייה.
ישנם אזורים בעיקר בפריפריה, בהם לא קיימים סניפי בנק ומכשירים בנקאיים למשיכת מזומן בזמינות גבוהה, כך שצרכן המבקש למשוך כסף ממכשיר פרטי משלם בפועל סכום של 8-9 שקלים (בגלל "עמלת השורה" הבנקאית), למרות שעל גבי צג המכשיר מוצג רק סכום של 6-7 שקלים בלבד המשולם כביכול לחברה המחזיקה את המכשיר.
חוק הגנת הצרכן מחייב פירוט של סכום העלות במלואו ואוסר על עוסק לפגוע ביכולתו של צרכן לקבל החלטה, אם להתקשר בעסקה.
גם חוקי הבנקאות קובעים הוראות דומות לגבי הבנקים.
חקיקה זו נועדה בין היתר, להגן על אוכלוסיות מוחלשות הזקוקות לשירותים חיוניים מסוימים, ולמנוע מהעוסקים המשווקים שירותים אלו, מניצול חולשה זו.
לטענת המועצה הישראלית לצרכנות בכתב התביעה, אספקת שירות משיכת מזומן היא שירות חיוני, שעל הבנקים לספק ללקוחותיהם. ופעולות הבנקים בנושא, עומדות בניגוד גמור לחובתם זו.
