בפסק דין שהתפרסם השבוע, סירב בית המשפט המחוזי מרכז לבקשת אישה להכיר בה כהורה משפטי נוסף, אם לילדיה של בת זוג, בנוסף לאביהם הביולוגי של הילדים.
לצד התנגדותו של האב, הסיבה מרכזית לסירוב רישומה של האישה, כפי שבאה לידי ביטוי בפסק הדין המפורט מאד (מעל 40 עמודים), היא התנגדות עקרונית לעיגון חוקי של הורות משולשת. כבוד השופט צבי ויצמן כתב בפסק הדין כי "המחוקק הישראלי ביקש לצמצם את התא המשפחתי באופן שיהיו בו לכל היותר שני הורים".
בתיאור צבעוני משהו, תיאר השופט ויצמן את הכאוס, לטעמו, שעלול להיווצר כתוצאה מהכרה בתא משפחתי בן יותר משני הורים:
"קבוצות המבקשות לחות בקומונה או בדרך של משפחה 'פולימרית' יטענו לקיומם של הורים רבים, שכן כלל הבגירים בקומונה יתחייבו להורתו ולגידולו ושמירה על טובתו של הילד".
לסיכום, קבע השופט כי "על דרך הכלל ראוי כי בסוגיות שכאלה ימתנו בתי המשפט את ריצתם ויתנו למחוקק להקדימם, על מנת שיוכל ליצור מתווה חוקתי הולם, כולל וראוי לסוגייה נכבדה זו, שעניינה במבנה המשפחה ובמיהותה של ההורות…התייחסות המחוקק למשפחה כתא הכולל שני הורים בלבד אינה בגד 'ברירת מחדל' הנתונה לשינויים בנסיבות מסוימות אלא היא קביעה פוזיטיבית חד משמעית".
האמנם?
כמי שעוסק שנים רבות בתחום המעמד האישי, לדעתי, דעת בית המשפט כפי שבאה לידי ביטוי בפסק הדין שגויה מסיבות רבות, משפטית, מוסרית וסוציולוגית.
קביעות הרשות המחוקקת בכל מדינה, ובכלל זה גם של כנסת ישראל, הן שיקוף מצב חברתי קיים – כלומר – בזמן שנקבע כי בתיעוד רשמי יופיע שיש שני הורים, מאותה הסיבה שנקבע שיש אבא ואמא ולא פשוט (כפי שראוי), ציון של שמות שני ההורים.
דהיינו, המחוקק לא ביקש לצמצם באופן פוזיטיבי, אלא, מבלי לחשוב לעומק בעניין זה – קבע כי יושמו שני הורים, אבא ואמא.
הורות משפטית והורות פסיכולוגית
דוגמא נוספת, שגם בעניינה חוטא לטעמי, פסק הדין היא כי המחוקק הישראלי כן מכיר מהורות משולשת ואף הורות מרובעת בתחום הירושה והאימוץ, ואלו הרי תחומים משפחתיים מובהקים.
הכנסת קבעה, כי מאומץ יירש – לפי הדין, חוק הירושה וחוק האימוץ – את הוריו הביולוגיים, שהיו רשומים כהוריו המשפטיים, וכן את הוריו המאמצים, שאינם הוריו הביולוגיים אך הם הוריו המשפטיים.
יוצא מכך שהמשפט הישראלי והמחוקק, דווקא מכירים בריבוי הורים, לצורך הורשה, והשאלה כעת היא האם מבחינה רישומית משפטית יש לאפשר רישום של אילו שמתפקדים כהורים למעשה, ככאלו להלכה – מבחינה משפטית.
זוהי שאלה מורכבת המעלה תהיות רבות שיש לעסוק בהן בכובד ראש.
יחד עם זאת, אין לקבל את עמדת המדינה המקדשת את המבנה של שני הורים, כאשר כבר הוכח כי יש מקרים בהם מכירה ביותר.
לא כמות ההורים משנה, אלא, לצערנו, זהותם של ההורים.
בישראל 2019 הליכים תלויים ועומדים של זוגות נשים שהביאו ילד לעולם ומבקשות להסדיר מבחינה רישומית – משפטית, את בת הזוג של האם, כן כן רק הורה "שני" ונתקלות בהתנגדות המדינה מטענות שונות ומשונות, כאשר בינתיים, הקטין, זה שמעליו ראשו מדברים בטעמים של "טובת הילד" – נותר חשוף למציאות שבה רק אדם אחד אחראי עליו משפטית. תיקים אילו עומדים להכרעה בבית המשפט העליון.
בתי המשפט בישראל פסקו לאורך השנים בנושאים שונים לטובת משפחות בנות זמננו בשלל מקרים.
כך לדוגמה באמצעות יצירת מוסד הידועים בציבור, כמו גם בצווי הורות פסיקתיים אשר ניתנו על ידי בתי המשפט לבני ובנות זוג מאותו המין אשר ביקשו להירשם יחדיו כהורים לקטין.
נקודת המוצא של החלטות אלו היתה כי נוצרה מצוקה של ממש בקרב זוגות רבים, אשר יש צורך לתת לה מענה מהיר, ולא ניתן להמתין עד שהמחוקק יאמר את דברו. רב הורות אינו שונה משאר הנושאים שבהם פסק בית המשפט לחיוב, ואשר, כאמור, יש לה גיבוי של הכנסת.
כנסת ישראל עצמה קבעה כי ילד מאומץ יורש ארבעה הורים.
לאור התקדימים הללו, פסיקתו של בית המשפט, לפיה ילד אינו זכאי לגדול ולהתפתח במחיצתם של יותר משני הורים, איננה צודקת. אין כל ספק כי תפקוד הורי, במובן של דאגה לקטין, רווחתו וצרכיו, חשובים לאין שיעור מכל ירושה ככל שתהיה.
כל אדם שירש רכוש וטובין רב ככל שיהיו, יציין תמיד שחוויותיו ואסירות תודתו נתונים להוריו על כך שהביאוהו לעולם, דאגו לחינוכו, בריאותו ורווחתו כמיטב יכולתם – קודם כל, ורק אח"כ אם גם יש ירושה – זה בהחלט נחמד אך לא חשוב יותר.
למרות האמור, בהחלט ראוי כי המחוקק ייתן דעתו לעניין.
הגיעה העת להסדיר את נושאי ההורות ההסכמית.
גם את נושא הוספת או שלילת הורות בהסכמה (באופן מלא עד כדי רישום ובאופן מוחלש, רק בהוספת אפוטרופסים נוספים). יש מדינות שביצעו מהלכים כאלה, וגם למחוקק הישראלי, שכבר הכיר במוסריות שרב הורות בענייני אימוץ, הורשה ועזבון.
אם כן, כדאי וראוי שבתי המשפט יחליטו האם דבר הוא "חוקי" או "לא חוקי".
אם הכנסת חשבה שילד מאומץ "זכאי" לזכות בירושה מארבעה הורים, אין סיבה שלא להחליט באופן ברור וגלוי כי ילד יכול לגדול ולהתפתח במחיצתם של יותר משני הורים, גם אם ברירת המחדל ברישומים היא שני הורים לא הכמות היא זאת שמשנה, אלא האיכות – לא סתם קיים מצב כגון אימוץ, בו שוללים הורות מהורים ביולוגיים ומעבירים את ההורות להורים אחרים.
במקום (או לפחות בנוסף) על דיון של כמות ההורים, כדאי לדון על כיצד מטפלים בבעיות הרבות במשפחות גירושים, מקרים של ניכור הורי וסרבנות קשר, אחוזם הגבוה של ילדים מיוחדים בקרב משפחות של מתגרשים, מה שמקשה עוד יותר על הגירושים והפרידה, התנהלות מערכת המשפט בעצלתיים בבעיות בתוך המשפחה, לרבות מחלוקות על חינוך, על בריאות ותזונה, שמייסרות משפחות שלמות לילות כימים ושנים ארוכות – ולהסיר את הידיים והניסיון לשלוט ולהנדס את התא המשפחתי בדרך שנראית למאן דהוא כנכונה.
הרכבת כבר יצאה מהתחנה, וכיום, לפי הנתונים בארה"ב, רק 25% מהתאים המשפחתיים הם תאים של משפחות קלאסיות של אבא אמא וילדים מפרק א' וכל היתר הן משפחות מעורבות, משולבות, הורים יחידנים, אבות ו/או אמהות חד הוריים וכיוצא בזה כל איש ואישה בדרך שבה הוא או היא בוחרים לייצר משפחה. תפקידה של המדינה ושל מערכת המשפט הוא לשמור על החוק ועל הגנת כל הצדדים המעורבים, בדגש על הקטינים – ותו לא.
הכותב, עו"ד ארתור שני, שותף בחברת א.זיסמן שני – משפט וגישור, העוסקת בדיני משפחה, ירושה והורות.
