החלטת הוועדה התקבלה על בסיס התנגדות הפרקליטות ועל בסיס הדוחות העדכניים של שירות בתי הסוהר מהם עולה כי אל עביד אינו עונה על דרישות החוק על מנת לאפשר את שחרורו המוקדם. לפני מספר ימים פנו נציגי הפרקליטות אל ההורים השכולים והודיעו להם על הכוונה לשחרר שחרור מוקדם מהכלא את רוצח בתם. ההורים לא התנגדו לשחרור בטענה כי אל-עביד אינו הרוצח של בתם וכי הוא חף מפשע המרצה עונש מאסר על לא עוול בכפו.
בשנת 2015 דחה בית המשפט העליון את בקשתו של אל-עביד למשפט חוזר. באותו מעמד ציינו ההורים כי הם בטוחים ברשלנות חקירת המשטרה באותם ימים, מה שהביא להרשעתו. עניינו של אל-עביד הגיע לבית המשפט העליון והרשעתו לא הייתה פה אחד. שופטי המיעוט סברו כי הוא לא זה שביצע את הרצח, בדיוק כפי שטוענים ההורים, שלדבריהם צוות החקירה תפס אדם שסבל מפיגור ותפר לו תיק. במקרה זה טוענים הורי הנרצחת, דולי ורפי קיקוס, כי הם מקווים שרוצח בתם ייתפס בסופו של יום. קיקוס בת ה-17 נרצחה ב-10 ביוני 1993 בעת שיצאה מבית משפחתה באופקים בדרכה למסיבת יום הולדת רק שנתיים לאחר מכן נמצאה גופתה.
ב- 18 ליוני 1993 נעצר אל עביד. זה היה בעת שחנית הוגדרה נעדרת
שמונה ימים קודם , חנית קיקוס, בערב העשירי ליוני יצאה חנית מביתה, ושמה פעמיה לכיוון באר-שבע, בטרמפים, לחגיגת יום-הולדתו של חבר שלה, אורן כהן.
האחרון שראה אותה היה חבר מבית הספר, מיקי שכיני, בשעה 20:10, בתחנת הטרמפים ביציאה מאופקים. היא לא הגיעה באותו ערב לביתו של אורן. למחרת בבוקר החלו חיפושים נרחבים אחריה בהשתתפות שוטרים ומתנדבים. החיפושים העלו חרס. לבסוף היא הוכרזה כנעדרת.
שנתיים לאחר העלמותה כאמור גילו מספר פועלים שרידי שלד בבור, שנמצא בקו ניקוז בצידי הכביש, באזור ״נאות חצרים״ שליד באר שבע. בשרידים שנמצאו היו חסרים מספר רב של עצמות, ועליהם היו חולצה וחזייה. הנעלים, המכנסים והתחתונים לא נמצאו. השרידים נשלחו לבדיקות מקיפות בחו"ל. תוצאות הבדיקות אִשרו כי אלה הם אכן שרידי-גופתהּ של חנית.
אל עביד, שסובל מפיגור קל, היה כבן 42 באותה העת, והתגורר עם אשתו וילדיו ברהט. הוא עבד במטמנת האשפה ״דודאים״ כנהג שופל. תפקידו היה לסדר את האשפה שמגיעה מהאזור ולכסותה באדמה. בבית המשפט המחוזי שדן ברצח נקבע כי הפיגור הוא תוצאה של הסביבה בה גדל. את ההודאה ברצח גבה מדובב ש״הושאל״ מהשב״כ. המדובב שהוצג בפני סולימאן כגנב רכב, ואף הוכה על ידי השוטרים בכדי להקנות אמינות לסיפור.
בתחילה הכחיש סולימאן גם בפני המדובב כל קשר לרצח, אולם, עם התמשכות מעצרו ושל השיחות עם המדובב, הודה ביום 23 ליוני בפני המדובב בכך שאסף בחורה ברכבו, שאנס אותה ושהשליך אותה מהרכב "בתוך בורות ליד הכביש." בחקירה הודה בפני חוקריו בכך שאסף את חנית ברכבו בצומת גילת המצויה כארבעה קילומטרים מתחנת-הטרמפים שבה המתינה חנית שאנס אותה בחורשה בצד הדרך לכיוון באר-שבע ושבהמשך היכה אותה, חנק אותה והשליכהּ מרכבו לעבר גשרון בסמוך למחנה-הצבאי "שדה תימן", המצוי כ-8 קילומטרים מבאר-שבע לכיוון אופקים.
חקירה זו הייתה היחידה שלא תועדה באמצעות הקלטה, מבין כל חקירותיו של סולימאן. כשחזר לתאו סיפר סולימאן למדובב כי הודה בדבר שקר. גם החיפושים באזור עליו הצביע סולימאן העלו חרס. אף כי בנתיים לא נמצאה הגופה, הוחלט להגיש נגדו כתב אישום בהתבסס על הודאתו. למרות זאת, הוא הורשע בבית המשפט המחוזי בבאר שבע ברצח ובאונס.
כשנה לאחר מכן, נמצאה הגופה, לא באזורים עליהם הצביע סולימאן. הוא ערער על הרשעתו בשל כך.
המשפט חזר לבית המשפט המחוזי ובמסגרת פסק-הדין השני – שניתן ביום הורשע סולימאן ברוב דעות. השופט ניל הנדל סבר כי אין להרשיע אותו. היום הנדל הוא שופט בית המשפט העליון אגב. הוא כתב בשעתו כי סולימאן "נפל קורבן למוצא פיו אך לא למעשה ידיו." סולימאן שב וערער לעליון. בעליון סברו השופטים גולברד וקדמי שיש לזכות את סולימאן מעבירת הרצח. קדמי סבר שיש להרשיעו רק בעבירת האינוס. השופט לוין סבר שאין מקום להתערב בממצאי המחוזי.
הוחלט להשיב בפעם השלישית את התיק למחוזי, ועונשו של סולימאן הועמד על 12 שנות מאסר רק על עבירת האונס. המדינה הגישה בקשה לקיום דיון נוסף, אליה הצטרף סולימאן, ובשנת 1997 הורה הנשיא בדימוס אהרון ברק על קיומו של משפט חוזר. הדיון הנוסף נערך בפני הרכב מורחב בן תשעה שופטים, ודעת הרוב קבעה: סולימאן אשם.
