לבית המשפט העליון, הוגשה הודעת ערעור על קולת עונשו של הנאשם, שהורשע בפציעתם ממניע גזעני של שני יהודים, שהיו בדרכם להתפלל בכותל, ונידון לעונש של 11 חודשי מאסר בלבד. לעמדת הפרקליטות בהודעת הערעור, העונש שנגזר על הנאשם מקל יתר על המידה ואינו הולם את חומרת מעשיו, ובמיוחד את הנסיבה המחמירה של ביצוע עבירות אלימות ממניע גזעני, במהלך תקופה שהתאפיינה באירועים רבים של תקיפות על רקע לאומני וגזעני בעיר ירושלים.
הנאשם עודיי אבו תאיה, בן 23, הודה כי בחודש אפריל האחרון, נהג ברכבו בירושלים כשהוא נושא חפץ חד, ומשהבחין בשני אנשים שהיו בדרכם לכותל, כשהם לבושים בלבוש יהודי-חרדי וכיפות על ראשיהם, החליט לתקוף אותם ממניע גזעני. על פי כתב האישום, הנאשם חסם את דרכם, צעק לעברם "אַללָּהֻ אַכְּבַּר" והכה אותם בפניהם באמצעות החפץ החד. בתגובה לכך, הנפגעים הצליחו לעכב את הנאשם לזמן מה כדי למסור אותו לרשויות המשטרה, אך צעירים שהתקבצו באיזור מילטו אותו בכוח מידיהם. כתוצאה ממעשיו של הנאשם נגרמו לנפגעים חתכים בפניהם, והם נדרשו לטיפול רפואי בבית החולים.
בית המשפט המחוזי בירושלים הרשיע את הנאשם, על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בשתי עבירות של פציעה בנסיבות מחמירות ממניע של גזענות או עוינות כלפי ציבור. בשלב הטיעונים לעונש, ביקשה הפרקליטות מבית המשפט להשית על הנאשם עונש שינוע בין 30 ל-50 חודשי מאסר בפועל. בגזר הדין, בית המשפט קיבל טענה שהשמיע הנאשם לאחר הודאתו בהסדר הטיעון, לפיה חשב שהנפגעים זרקו אבנים על רכבו לפני האירוע, ולכן קבע שהמניע הגזעני לביצוע העבירות אינו מובהק, וגזר על הנאשם עונש של 11 חודשי מאסר בפועל. בית המשפט המחוזי נמנע מלחייב את הנאשם לפצות את שני הנפגעים, לאחר שקבע כי הפגיעה בהם הייתה מצומצמת והנזקים שנגרמו להם היו ברף נמוך מאד.
הצורך בהרתעה
הפרקליטות ציינה בהודעת הערעור, כי במקרה שבו פצע הנאשם בשל מניע גזעני שני אנשים חפים מפשע שהלכו ברחובה של עיר בדרכם להתפלל במקום קדוש להם, התגובה העונשית הראויה היא ענישה משמעותית ומרתיעה.
"על בית משפט נכבד זה להעביר מסר חד וברור לפיו כל אירוע של תקיפה אלימה ממניע גזעני הוא אירוע חמור שיוביל להשתת עונש הולם ומרתיע. העברת מסר כזה תתרום תרומה משמעותית למלחמה בתופעה בזויה זו, שכדבריו של בית המשפט הנכבד – מגבירה מתח ומלבה שנאה בין הקבוצות השונות באוכלוסייה ופוגעת ברקמה העדינה של החיים במשותף בערים המעורבות ובמדינה כולה", נכתב בהודעת הערעור.
עוד הודגש, בין היתר, כי המניע הגזעני בתיק הוא מניע מובהק, וכי הנאשם הודה שתקף את נפגעי העבירה אך ורק בשל מוצאם או דתם, ולא מכל סיבה אחרת, ולכן לא היה מקום לקבל את טענתו המאוחרת, שסותרת דברים אלו ומלמדת כי הוא מצמצם מחומרת האירוע ולא לוקח אחריות על מעשיו החמורים.
עוד נטען במסגרת הערעור, כי טעה בית המשפט המחוזי כאשר סבר כי העובדה שהנפגעים התעשתו והצליחו לנטרל את הנאשם, מלמדת כי הפגיעה בהם הייתה מצומצמת והנזקים שנגרמו להם היו ברף נמוך מאד. כמו כן נטען בהודעת הערעור, כי טעה בית המשפט המחוזי, כאשר "הפך את היוצרות" והתייחס לנטרול הנאשם על ידי נפגעי העבירה כ"תקיפה". טעות, אשר הובילה להקלה לא מוצדקת, לעמדת המדינה, בעונשו של הנאשם.
לעניין אי-הטלת הפיצוי נטען, כי בית המשפט המחוזי, בהחלטתו, פגע פגיעה קשה במעמדם של נפגעי העבירה ומנע מהם לקבל כל ביטוי או הכרה לנזקים שגרם להם הנאשם, וכתוצאה מכך אף נפגע האינטרס הציבורי. בהודעת הערעור, התבקש בית המשפט העליון לפסוק פיצוי לנפגעי העבירה ובכך בין היתר לתת ביטוי לחומרת הפגיעה בהם ולהכרה החברתית בסבלם ובמעמדם כנפגעי עבירה.
_______________________________________________________________
