שופט בית משפט השלום בת"א, יחזקאל הראל, הורה למשרד הבריאות לפצות ב-385 אלף שקלים, בעל וילדים של אישה החולה במחלת נפש קשה, שקפצה אל מותה מחלון חדר בית החולים הלל יפה בחדרה, בו אושפזה. במשפט התברר כי האישה חששה מאיש צוות ולכן ניסתה לברוח ממנו וקפצה מהחלון.
על פי התביעה, המנוחה סבלה מאז שנת 1998, ממחלת נפש קשה, סכיזופרניה פרנואידלית, ואף אושפזה מספר לא מועט של פעמים במרכזים לבריאות נפש, לרבות בביה"ח "שער מנשה", בין היתר, בשל מצב פסיכוטי פעיל שהיווה חלק ממחלתה. אשפוזים אלו היו בחלקם אשפוזים בכפיה, היא הועברה לבית החולים הלל יפה בחדרה עקב תלונות על כאבים בחזה, הלוחצים ומקרינים ליד שמאל, קוצר נשימה והזעה, אשר חייבו בירור קרדיולוגי.
לטענת התובעים, חרף מצבה הנפשי הקשה של המנוחה במהלך אשפוזה בביה"ח, הצוות הרפואי לא נקט בצעדים הנדרשים למניעת הסיכון לקרות האירוע. במהלך אשפוזה במחלקה הפנימית בקומה רביעית היא קפצה אל מותה ונפילתה על גג ביה"ח.
משרד הבריאות הגיש את חוות דעתו של פסיכיאטר, אשר מצא כי התנהלות ביה"ח הייתה ללא כל פגם. הנתבעת שללה בסיכומיה את טענות התובעים בדבר התנהלות רשלנית של מי מהצוות הרפואי בהדגישה, בין היתר, כי לא היה כל מידע חדש בדבר מצבה הנפשי של המנוחה או מצב חריג במהלך האשפוז נשוא התובענה שחייבו התנהלות שונה מבעבר של הצוות הרפואי.
מחשבות שווא הובילו למותה
לאחר חקירתו הנגדית של המומחה, הסתבר כי המנוחה ביקשה לעבור לבית החולים שער מנשה אך ורק משום שחששה כי אותו איש צוות חדש נשלח לפגוע בה – כדי "לברוח ממנו". השופט הראל קבע כי הדעת נותנת כי אדם המבקש, בשל מחשבות שווא, לעבור למקום אחר בשל רצון לברוח ממאן דהוא הנמצא בקרבתו העלול לפגוע בו – אינה מתיישבת עם התנהגות אובדנית מספר שעות לאחר מכן. משכך, מתחזקת ההנחה כי המנוחה בקשה למלט עצמה מאימת אותו איש צוות ולא משום שבקשה לשים קץ לחייה.
עוד התברר כי המנוחה הייתה בהכרה בעת שאנשי הצוות הגיעו אליה והמנוחה דברה ואמרה מדוע קפצה מהחלון דבריה היו מובנים, אך משרד הבריאות לא הביא את אותם אנשי צוות להעיד. יש לראות באי זימונם של אותם אנשי צוות כהימנעות מהבאת ראיה הפועלת לחובת הנתבעת, שאם לא כן חזקה כי היו מוזמנים לעדות.
לדברי השופט, הדעת נותנת, כי דבריו של אדם הנמצא במצב של "שכיב מרע", לאחר שקפץ מחלון המחלקה בה אושפז, אמורים לשקף את הסיבה למעשהו: "רציתי להתאבד"; "רציתי למות" וכו', ולחילופין: "ברחתי ממנו"; "הוא הפחיד אותי" וכו'", כתב השופט הראל והוסיף: "משהוכח מראיות הנתבעת כי המנוחה דברה, ומשלא נטען כי דבריה לא הובנו, ומשלא נעשה כל ניסיון ליישב את הסתירה בין שני הדיווחים – משמע, כי בידי הנתבעת המידע מה גרם למנוחה לקרוע את רשת חלון חדרה ולקפוץ ממנו".
לא הפחיתו סיכונים
בסיכומו של דבר השופט הראל קבע, כי היה על הנתבעת לצפות כי המנוחה עלולה לנקוט בחוסר שיקול דעת במטרה למלט עצמה מאותו איש צוות, אשר מחשבות השווא גרמו לה לחשוב כי נשלח לפגוע בה, ומשכך היה עליה לנקוט באמצעים למניעת הסיכון.
"המנוחה הייתה במצב פסיכוטי פעיל ברמה בינונית לפחות, שנגרם בשל 'חרדה ואי שקט' אשר על פי נייר העמדה נמצאים בקורלציה לסיכון אובדני אקוטי. מצבים אלו מחייבים בין היתר, השגחה. אומנם, גם השגחה צמודה אינה ערובה מוחלטת למניעת התאבדות, או מעשה קיצוני מצד המטופל, ברם, יש בה כדי להפחית משמעותית את הסיכון להתרחשותו, ולהערכתי הפחתה זו עולה על 50%", כתב השופט הראל בפסק הדין.
_____________________________________________________________
לצפייה ודירוג כבוד השופט יחזקאל הראל
_____________________________________________________________
