שופט בית משפט המחוזי בחיפה, מנחם רניאל, דחה תביעה כספית שלמיליוני שקלים בין שותפים, שלטענת התובעים, הנתבע במעשיו גרם להתמוטטות החברה והפסקת פעילותה. השופט רניאל שלא קיבל את התביעה חייב את התובעים בכ-300 אלף שקלים שכ"ט עו"ד ועוד 120 אלף שקלים הוצאות משפט.
בתביעה שהגישו התובעים, נטען כי הצדדים פעלו במשותף ליבוא לניגריה ושיווק ברחבי המדינה של תערובת מזון להאכלת דגים. לטענתם, הנתבע רקח קנוניה בסיוע מנכ"ל החברות שפעלו למימוש המיזם המשותף, על מנת לנשל את החברות ואת התובעים מנכסיהם. לפי הנטען בכתב התביעה, בתחילת 2016 חל משבר ביחסים בין התובע לנתבע, אשר נימק את רצונו בחיסול העסקים המשותפים עם התובע בנימוקים כלכליים מקומיים בניגריה, ורצונו לערוך שינוי בעסקיו.
במסגרת מזימתו לגזול את התובע ואת החברות, נפגשו התובע והנתבע וחתמו על מה שקראו התובעים בתביעתם "מזכר השנוי במחלוקת", שלאחר חתימתו פנה התובע בדרישה לביטולו והגעה לסיכום אחר. הנתבע סירב לכך, והתובע טען שהמסמך בטל מעיקרו.
מזימה עם המנכ"ל
לטענת התובעים, פעל הנתבע במרמה עת שם ידו בניגריה על 10 מכולות עמוסות בתערובת, המשיך לעסוק באותה פעילות עם הספק והלקוחות לאחר מסמך הסיכום, יצא בקמפיין בניגריה בגנותן של החברות, רשם על שמו את סימן המסחר בישראל וניסה לרכוש את חלקו של התובע בחברות בנזיד עדשים לאחר שהוריד את נפח הפעילות של החברות.
עוד נטען, כי פעל יחד עם מנכ"ל החברות לגנוב את המזומנים של החברה, בסכום של כ-460 אלף דולר, פעל עם מנכ"ל החברות לגניבת המלאים, הציוד, חומרי הגלם, כלי הרכב וכל נכס אחר, והורה באמצעות מנכ"ל החברות ללקוחות להעביר את הכספים שהם חייבים לחברות שבשליטתו של הנתבע, בסכום של כ-318 אלף דולר. פעולות אלה הביאו הלכה למעשה להתמוטטות החברות והפסקת פעילותן.
סימני שקר בעדות התובע
מנגד, טען הנתבע שהוראות ההסכם קוימו, כפי שאישר התובע בחקירתו. לטענתו מטרת הגשת התביעה היא דרישה של התובע מהנתבע לתשלום 1.8 מיליון דולר שלא נענתה, למרות מעשי התובע. יתר על כן, לטענת הנתבע, התובע הודה שאין ממש בתביעתו בדבר ריקון נכסי החברה. כאשר נשאל מדוע הוא מלין על כך שהנתבע לקח ציוד מהמחסנים והמשרדים, שהרי זה מה שסוכם בהסכם הפסקת הפעילות, ענה שהוא מלין על כך שזה נעשה באותו תאריך ולא חודש מאוחר יותר.
לטענת הנתבע, נמצאו בעדותו של התובע סימני שקר, ואין להאמין לו. אין לקבל את חוות הדעת של רואה החשבון, הן משום שלא התייחס לתאריך הרלוונטי והן משום ששיטת היוון תזרים המזומנים אינה מתאימה ואינה ישימה למקרה זה.
בסיכומו של דבר, השופט רניאל קיבל את טענת הנתבע לפיה הנתבע לא הפר את ההסכם ואינו חייב בפיצוי התובעים על הפרתו. "ממילא, נשמט הבסיס לטענה של התובעים, שעל הנתבע לשלם להם את מחצית שווי החברות שעסקו בפעילות המשותפת. הפעילות המשותפת של החברות הסתיימה לפי המוסכם בהסכם ולא כתוצאה ממעשה עוולה של הנתבע, ואין בסיס לחיובו בתשלום מחצית שווי החברות. אין צורך לעסוק בהערכת שווי החברות, שהצדדים הקדישו להם חוות דעת מומחים. אומר רק בקצרה, שחוות דעתו של רואה החשבון לוקה הן בכך שלא הוכחו כראוי הנתונים שהם בסיס חוות דעתו", כתב השופט רניאל בפסק הדין.
_____________________________________________________________
לצפייה ודירוג כבוד השופט מנחם רניאל
_____________________________________________________________
