מעצר לצרכי חקירה – ברירת מחדל או אמצעי לחץ פסול? טור דיעה, עו"ד יעקב שקלאר

רק לאחרונה שמענו כי עד המדינה ניר חפץ נסחט ע״י  לה״ב 433 האימתני באיומים, במעצר ארוך וקשה, בגילויים אינטימיים, בפשפשים, בתנאי כליאה נוראיים, לשקר לחוקריו ולרצות אותם, כדי להפליל את ראש הממשלה. שמענו כי העיד וסיפר על ארועים שלא הסתדרו עם העובדות שנבדקו. שמענו כי זומן שוב ושוב וגם אז לא זכר, עד שהפסיקו את החקירה המוקלטת ויצאו להפסקת היזכרות ללא תעוד. רק אז סיפק חפץ את הסחורה. הוא לפתע ׳נזכר׳. היתה לו הארה לא מתועדת.
אם לא די בכך הרי שלפני מספר חודשים שמענו שמיקי גנור, עד מדינה נוסף, חזר בו מעדותו ונעצר שוב לחקירה זמן רב לאחר ששוחרר. עובדה זו מטרידה שכן, היא מדגימה את הקלות הבלתי נסבלת של מעצר לצרכי חקירה במדינת ישראל. בעניין גנור ביהמ"ש השלום סבר כדעת המשטרה ועצר את גנור, תוך קביעה שישנה עילה של שיבוש הליכי חקירה. פרקליטיו של גנור הגישו ערר על החלטה זאת. הערר התקבל וביהמ"ש המחוזי קבע שמדובר בהשבה למעצר, שמתקיימת רק במקרים חריגים. הואיל ועבר זמן רב מאז שגנור נעצר ושוחרר, הרי שאין להשיבו למעצר.
המשטרה, באמצעות פרקליטות המדינה, הגישה בקשת רשות לערור לביהמ"ש העליון, בקשה אשר נדונה ע"י השופט מזוז והתקבלה. כידוע, קבלת ערעור בגלגול השלישי הינה נדירה ומתאפשרת בעיקר כאשר מדובר בשאלה משפטית, אשר מעניינת את כלל המתדיינים. השופט מזוז נימק את מתן הרשות לערור בחשיבותה הציבורית של הפרשה ולא בחשיבותה המשפטית. הוא פשוט רצה לעצור את גנור. חשיבות או קשיות הלכה משפטית עניינו אותו פחות. בסופו של יום קבע השופט מזוז, כי קמה עילת מעצר חדשה, לאור שינוי הנסיבות, נסיבות על פיהן חזר עד המדינה מעדותו, עובדה המחייבת סידרת פעולות חקירה נוספות הניתנות לשיבוש, ועל כן יש למנוע את השיבוש על דרך המעצר.

בשנת 1996 נחקק בישראל חוק מעצרים חדש, שקבע שחומרת העבירה לא תשמש יותר כעילה למעצר. חוק זה נחקק בעקבות דו"ח מבקר המדינה שנתיים קודם לכן, אשר הצביע על מצב מדאיג, על פיו אנשים רבים מידי נעצרים בישראל, תוך שבסוף החקירה לא מוגש כתב אישום, דבר המדגים מעצרי סרק.
החוק הגדיר 3 עילות: סיכון לבטחון הציבור, שיבוש הליכי חקירה, פעולות חקירה שלא ניתן לקיימן אלא כשהחשוד נתון במעצר. העילה השלישית הינה למקרים מיוחדים ומנומקים בלבד. אלא שחוק המעצרים החדש לא פתר את בעיית המעצרים המיותרים, שכן על פי הנתונים הסטטיסטיים – אלה המשיכו להתרבות. על פי הנתונים האחרונים שפורסמו, כמות הנעצרים בשנה בהליכי מעצר לצורכי חקירה, הגיעה לכ-60,000 עצורים.
תנאי הכליאה בבתי הסוהר בישראל הידועים לשמצה, בבחינת צפיפותם, מדגימים את גודל הצרה ופוגעים בצלם אנוש. מדינה שאינה יכולה לאפשר תנאי כליאה אנושיים וסבירים, צריכה לבחון מחדש את מדיניות המעצרים המחמירה, ואת הסיבות הגורמות לריבוי מעצרים בניגוד לרוח חוק המעצרים, אשר נחקק בדיוק כדי למנוע תופעה זאת.אין ספק שהמשטרה מעדיפה לעצור את החשוד, על מנת לשבור את רוחו, על מנת להקל עליה להכתיב את תנאי החקירה, את שעות החקירה, את החשש המובנה מפני המעצר, את התנאים ההגייניים הגרועים, את הטלטולים בפוסטות, את השעות החריגות של הכליאה, של התעוררות בבוקר, את השינוי המוחלט בשגרת החיים של החשוד, כשכל אלה מביאים אותו לכלל הודאה בעבירות שבהן הוא חשוד ולשתף פעולה עם המשטרה – ולו רק על מנת לברוח מתנאי המעצר.
ע״י כך המשטרה קונה שליטה על החשוד בדרך אלימה ורומסת את זכות השתיקה ואת החיסיון מפני הפללה עצמית, תוך גביית הודאות רבות, מהן הודאות של חפים מפשע ממש ומהן הודאות של מיואשים, שבחלקן הן הודאות אמת, ובחלקן הן הודעות מוגזמות או משופצות, שלאחר מכן לא ניתן לתקנן.

השופטים, במקום להילחם בתופעה זאת, במיוחד על רקע חוק המעצרים "החדש", שמאז התיישן וכיום הינו בן 23 שנים, משתפים פעולה עם המשטרה, והופכים ל"סוכני חקירה". השופטים מאפשרים חיסיון כמעט מוחלט על פרטי החשד, על הראיות ולמעשה, מאפשרים לשוטרים להשאיר את החשוד וסנגורו באפלה מוחלטת, תוך שהם מתיימרים לשמש ״עיניים לסנגור", זאת בעוד שהינם נפגשים בארבע עיניים עם המשטרה ומכריעים את גורל ההחלטה, אם למעצר ואם לשחרור, ללא קשר לטענות הסניגור.
מחקרים מוכיחים, שהודאות שניתנות בתנאי כפייה שכאלה, הינן חסרות ערך גם כלפי החשוד עצמו וגם כלפי אחרים, אותם הוא מפליל אגב אורחא, ועלולים ליצור עיוותי דין והרשעות חפים מפשע. מובן לכל משקיף, כי הפגיעה הגסה בכבוד האדם ובחירותו, מטבע הדברים, מנוגדת לחוק היסוד. למרבה ההפתעה אותה "מהפכה חוקתית" הרשומה עלי ספר, נדחתה, ככל שהיא נוגעת למשפט הפלילי, ומשמשת כמילים ריקות מתוכן, שכן השופטים אינם מגינים על זכויות הפרט, כשהן נוגעות לחשודים ולנאשמים, ולמעשה משמשים ככלי חקירתי בידי המשטרה להוצאת צווים שונים, ביניהם צווי מעצר סיטונאיים וצווי איסור פירסום, שלא מאפשרים לתקשורת להביא לידיעת הציבור את פשעי השוטרים.עילת המסוכנות, כשלעצמה, למעשה יוצרת מקדמה על חשבון העונש, שכן היא קובעת על סמך חשד בלבד או ראיות גולמיות בלבד, תוך פגיעה בחזקת החפות, שהנאשם או החשוד הינם מסוכנים לציבור ויש להרחיקם מניה וביה מהציבור, זאת לפני משפט.
ברור ששימוש בכלי המעצר כאמצעי נקמה, או כאמצעי ענישה, או כאמצעי הרתעה, או כאמצעי לצורך איום, כפייה או יצירת לחץ, כל אלה הינם אסורים; כך גם קבע ביהמ"ש העליון בהחלטות רבות. אלא שבפועל אלה הן הצהרות . מעצרו של גנור, לאחר שחזר בו, או מעצרו של ניר חפץ, במשך 15 ימים, מלווים בעקיצות פשפשים ללא טיפול רפואי, מעצרים אלה נראים בדיוק כמו אחד מאיסורי בית המשפט העליון; או כדי לנקום בחשוד, או כדי להעניש אותו על הפרת ההסכם, או כדי לשכנע אותו, לאלץ אותו לקיים את הסכם עד המדינה שעליו חתם, ולהבהיר לו שאם עד כה טיפלו בו "בכפפות של משי" הרי שהיחס השתנה, או כדי לשבור את רוחו למען ירצה את חוקריו ויזמר את דבריהם בניגוד לאמת.
כפי שפורסם מפיו, הרי שגנור שוכנע להעיד ע"י השוטרים, אשר אף שתלו בפיו את תוכן דבריו, שכנעו אותו להפליל אחרים, תוך שהם מזייפים את ההודעות. איך עשו זאת?
מספר גנור שהיו שני אפיקי חקירה, האחד רשמי, מתומלל ומוקלט, והשני חסוי, בחדרי חדרים, אליהם הובל, תוך שתוכן הדברים שנאמרו שם לא תועד, גם חפץ לא זכר, או מסר עדויות שנבדקו והופרכו. ואז נחקר שוב במקצה שיפורים, וגם אז נסתרה עדותו. באותו רגע הופסקה החקירה והחוקרים וחפץ יצאו להפסקה של שעה, שלא תועדה, שם תיאמו בדיוק את הפרטים. כשחזר חפץ לחדר החקירות ׳נזכר׳ בפרטים החסרים.
דרך חקירה זאת של המשטרה ידועה, כאשר אמצעי השכנוע הפסולים, הפיתוי וההדחה, אינם מתועדים. רק לאחר שהחשוד נשבר, מתעדים את דבריו בכתובים ובמוקלטים. ככל שדבריו של גנור, על פיהם אוים, הודח ופותה, הן בעצמו והן באמצעות הקרובים אליו ואף משפחתו, להפליל אחרים – נכונים, הרי שהדבר חמור ביותר. ככל שדבריו שיקריים, הרי שהוא צריך להיחקר על עדות שקר, שהינה עבירה פלילית, אלא שאין זהו סעיף המקים עילת מעצר כגון מסוכנות לציבור, וגם אין בה כדי לשבש הליכי חקירה, במיוחד על רקע העובדה שנחקר עשרות פעמים ושוחרר בעבר. גם חפץ, שלא היה מסוכן לציבור, ונעצר למשך זמן חריג של 15 יום, נעצר בעילת מעצר לא חוקית של ׳מעצר לחץ׳.

המסקנה הברורה היא, שניתן לחקור עדים אלה גם ללא מעצר. למרות שגנור חזר בו מהסכם עד המדינה ואכזבתה של המדינה ממנו הינה ברורה כשלעצמה, התנהגותו מעוררת כעס, עדיין בהלכות מעצר ושחרור אין לשקול שיקולי כעס ונקמה, לחץ וענישה, שכן מדובר באמצעי טכני, שלא נועד להשיג את הרתעת הרבים, חינוך או ענישה, אלא להבטיח את ההליך החקירתי והמשפטי, תוך מניעת פגיעתו של עבריין רצידיוויסט בציבור האזרחים במדינה. לעומת זאת, חפץ לא היה מספק את הסחורה, אם לא היה נסחט, כמו כביסה רטובה, במשך 15 ימים בתנאי כליאה קשים ובאיומים, עליהם הוציאו צו איסור פירסום !!
דומני שדי ב- 23 שנות ניסיון, כדי לקבוע ש"חוק המעצרים החדש" נכשל כישלון חרוץ, אף התיישן, זאת על רקע העובדות המתוארות לעיל, המוכיחות כי המשטרה והפרקליטות, משתמשות במעצר למטרות זרות לחלוטין לחוק זה, מטרות אשר סותרות את חזקת החפות ומנוגדות לחוק יסוד; כבוד האדם וחירותו. הואיל והחוק לא שינה את המציאות אותה הוא בא לשנות, ולמעשה החטיא לחלוטין את מטרתו, ואף מנתונים אמפיריים עולה כי כמות המעצרים עלתה, הרי שיש לשנות את חוק המעצרים ולקבוע עיקרון מובהק בחוק, אשר ימנע בלשון מפורשת שימוש במעצר לאמצעים פסולים, ויקבע כי המעצר יינתן מטעמים מיוחדים שירשמו, כי יהיה החריג לכלל ולא הכלל. רק שימוש בשפה דווקנית ובהירה, יתכן אפילו בהדגשת יתר, ישיגו שינוי במדיניות המעצרים הנוהגת כיום !!
 
 
עו"ד יעקב שקלאר מומחה לפרוצדורה פלילית, לחקירות במשטרה, לייעוץ משפטי בהליכים שלפני הגשת כתב אישום, כמו כן הינו בעל אישור בלתי מסויג לשמש כסניגור בבתי הדין הצבאיים, ומייצג אסירים ועצורים בהליכי חנינה ו/או קציבת העונש, כמו גם בהליכים אל מול שירות בתי הסוהר וזכויות אסיר, במסגרת ועדות שליש ובג"צים.