מנכ"ל משרד האוצר, רם בלינקוב, הגיש לבית משפט השלום בתל אביב, תביעת לשון הרע בסך 292 אלף שקלים נגד עיתון דה מרקר, עורכיו והכתב נתי טוקר, זאת לאחר הדברים שנכתבו עליו ברשימת 100 המשפיעים שלטענתו הפרסומים "כללו אמירות קשות לגבי התובע, חלקן אף כוזבות, שיש בהן כדי להשפילו, לעשותו מטרה לשנאה בוז או לעג, לבזותו או לפגוע במשרתו".
על פי התביעה, הפרסום הראשון נשוא התביעה הינו פרסום רשימת 100 המשפיעים בחודש אוגוסט השנה באתר האינטרנט של מגזין דה מרקר. ברשימה זו דורג בלינקוב, יחד עם שר האוצר, אביגדור ליברמן כמספר 3. בפרסום המקורי לטענת בלינקוב, שזורה כחוט השני לשון הרע, כמשמעותה בחוק.
הפרסום המקורי על פי בלינקוב, מתיימר "לתאר מציאות" (שלאו מציאות היא) המבוססת על הקביעות העיקריות שנכללו בו כדלקמן, שחלקן המהותי חוטא לאמת: "בתקופת כהונתו הקודמת של התובע במשרד האוצר הוא ניהל קרבות עם בכירי האוצר/ראשי האגפים האחרים (אשר לא יכולים היו להסתדר איתו), בשנת 2009 הודח התובע מתפקידו כממונה על התקציבים באוצר; לאחר מכן התובע ישב, במשך כ־ 12 שנים, כשהוא שותת דם וללא עיסוק משמעותי ("ללא תפקיד ביצועי של ממש"), בהמתנה להזדמנות לנקום את הדחתו (אשר כמפורט להלן, לא היתה ולא נבראה).
מונע ממניעים אישיים?
על פי הפרסום המקורי, ההזדמנות לנקמה שביקש בלינקוב לנקום כאמור, נקרתה בדרכו עם מינויו לאחרונה כמנכ״ל הכל יכול של האוצר. מינוי זה החל עידן של ניהול היפר-ריכוזי על ידי מנכ״ל אגרסיבי שלא מהסס לירות. אותו מנכ״ל כל יכול של האוצר, המנהל את המדיניות הכלכלית של ישראל מונע, בעצם, (כך עולה מהפרסום המקורי) ממניעים אישיים וזרים, אשר עמדו בבסיס החלטתו לקבל על עצמו את התפקיד, והכל לשם מימוש נקמת "הדחתו".
זאת ועוד, כך נטען, כהונתו של התובע עצמה נצבעת בצבעים של חוסר יושר ו/או שיקולים בלתי ענייניים ואף זרים. זאת, כאשר כך נטען, קיימת רשימת חברות פרטיות להן נתן שירותים טרם מינויו, שלא גולו וכאשר נתן בעבר שירותים לגופים העומדים "על כוונת" משרד האוצר, בו משמש התובע מנכ״ל כאמור".
התנצלות לא מספקת
בלינקוב טען כי הטענה כי הודח בשנת 2009 מתפקידו כממונה על התקציבים באוצר הינו תיאור שקרי כאשר התובע לא הודח מתפקידו אלא התפטר, כמו כן, טענת ההמתנה לנקמה או להזדמנות לנקמה היא שקרית, משפילה ומבזה ונועדה לפגוע בו והטענה כי הוא המתין יותר מעשור ללא תפקיד ביצועי של ממש אף היא שקרית וכך גם הטענה כי בהסכם ניגוד העניינים יש לתובע הסכמים עם שורת חברות פרטיות שלא נחשפו.
בתביעה מציין בלינקוב, משהתפרסם הפרסום המקורי ולאחר שפנה ביחד עם אחרים את הכתב נתי טוקר ועורך המגזין איתן אבריאל, בוצעו על ידי הנתבעים, שינויים ותיקונים נקודתיים ומוגבלים בנוסח הפרסום המקורי.
"התובע יטען שעיקרי התיקונים והשינויים בפרסום המאוחר נוגעים לפרטים עובדתיים שגויים אשר היו מביכים את הנתבעים או חלק מהם לו היו נותרים על כנם. לאמיתו של דבר, התובע יטען כי השינויים לא נועדו כלל לתקן את לשון הרע כלפי התובע והם אכן לא עשו זאת. על כן הפרסום המאוחר, על אף השינויים שבו לעומת הפרסום המקורי, עדיין כולל לשון הרע כלפי התובע", נכתב בתביעה.
