שופטת בית משפט השלום בתל אביב, עידית קצבוי, הורתה לבית כנסת בצפון תל אביב ולחברת הביטוח שלו לפצות את אחד המתפללים, קשיש כבן 90, ב-240 אלף שקלים כולל שכ"ט עורך דין, לאחר שנפל ונפצע בכתפו בשביל הגישה לבית הכנסת. בית המשפט לא השתכנע מטענות בעלי המבנה שטענו כי בית הכנסת נבנה לפני עשרות שנים, בטרם נכנסו לתוקף הוראות תכנון ובנייה ולכן אינם נושאים באחריות לפציעה. "אין זה מופרך לצפות", כתבה השופטת בהחלטתה, "כי דווקא נוכח גילו המתקדם של מבנה בית הכנסת, חלקים מסוימים ממנו נבנו, תוקנו, שופצו או נסללו בשנים הרבות שלאחר ייסודו. הנתבעת הלכה למעשה לא הציגה כל ראיה שיש בה כדי להעיד על מועד בניית השביל המרוצף עליו מעד התובע, ומשכך טענתה כי בעת ריצופו של השביל לא חלו התקנות והתקנים הרלוונטים נותרה בעלמא".
קשיש שנפצע
על פי התביעה, ביקר הקשיש בבית הכנסת וכשסיים להתפלל יצא מבית הכנסת בדרכו לביתו. על פי הנטען, שביל הגישה עליו צעד היה רטוב מגשם שירד זמן קצר לפני כן, והתובע החליק ונפגע בכתפו.
התובע טען כי נפילתו הינה תוצאה של שילוב בין הליקויים והפגמים בשביל הגישה של בית הכנסת לבין הרטיבות שנוצרה בעקבות הגשם. על פי הנטען, האריחים המרצפים את השביל אינם עומדים בדרישות התקן הישראלי וכך גם עובדת היעדרם של מאחזי יד לאורך השביל המשופע. לכתב התביעה צירף התובע חוות דעת ערוכה המפרטת את הליקויים בשביל הגישה שעליו מעד וכן הגיש התובע חוות דעת רפואית לפיה עומדת נכותו כתוצאה מהתאונה על 25% בגין הגבלת רוטציה של הכתף.
לפני חוק תכנון ובנייה
הנתבעת לא הגישה חוות דעת בטיחותית ולתמיכה בטענותיה הרפואיות הגישה הנתבעת חוות דעת רפואית אשר קבעה כי נכותו של התובע עומדת על שיעור של 20%. נוכח הפערים בין חוות הדעת מינה בית המשפט מומחה בתחום האורתופדיה ובחוות הדעת שהוגשה על ידו, העמיד המומחה את נכותו של התובע בעקבות התאונה על 20%. הצדדים היו חלוקים הן לעניין אחריותה וחבותה של הנתבעת לנזקי התובע והן לעניין גובה הפיצוי.
הטענה העיקרית שהועלתה על ידי הנתבעת בסיכומיה מתייחסת לתקפות הוראות תקנות התכנון והבניה על מבנה בית הכנסת, נוכח הטענה כי בית הכנסת נבנה לפני עשרות שנים, עוד לפני התקנת התקנים ואף לפני התקנת תקנות התכנון והבניה. בנסיבות אלו טענה הנתבעת כי במילא לא ניתן היה לחייב את בית הכנסת להחיל את התקנים המפורטים בחוות הדעת של מומחה הבטיחות ואין מקום לראות בבבית הכנסת כמי שהפר חובה חקוקה, שהרי חובות אלו לא היו קיימות במועד בניית בית הכנסת.
חובת זהירות כלפי קהל המבקרים
השופטת קצבוי קבעה כי אין בכך כדי להביא לדחיית התביעה. "טענת הנתבעת", כתבה השופטת בפסק הדין, "כי בית הכנסת נבנה שנים רבות לפני תיקון התקנות והתקנים הרלוונטים הינה טענה המבוססת על עדותו של התובע בחקירתו הנגדית, אזי ציין כי הוא נהג לפקוד את בית הכנסת נשוא התביעה מגיל שנתיים. אלא שבדברים אלו אין כדי להבהיר מהו המועד בו הותקן שביל הכניסה או רוצפו האריחים. אין זה מופרך לצפות כי דווקא נוכח גילו המתקדם של מבנה בית הכנסת, חלקים מסוימים ממנו נבנו, תוקנו, שופצו או נסללו בשנים הרבות שלאחר ייסודו. הנתבעת הלכה למעשה לא הציגה כל ראיה שיש בה כדי להעיד על מועד בניית השביל המרוצף עליו מעד התובע, ומשכך טענתה כי בעת ריצופו של השביל לא חלו התקנות והתקנים הרלוונטים נותרה בעלמא".
השופטת הוסיפה: "לנתבעת חובת זהירות כלפי קהל המבקרים בבית הכנסת ובהם התובע אשר נהג לעשות שימוש שגרתי בבית הכנסת ובשביל הכניסה. על הנתבעת לצפות כי בעת ירידת גשם יירטב שביל הכניסה, בהיותו בלתי מקורה, ומשכך עליה לוודא במסגרת חובת הזהירות כי משטח השביל יאפשר הליכה בטוחה בנסיבות העניין".
לצפייה ודירוג כבוד השופטת עידית קצבוי
