השופט גרשון גונטובניק, קבע לאחרונה כי הסעיף שמרבית עורכי הדין נוהגים להוסיף להסכמי שכר-טרחה מבוססי אחוזים, הוא סעיף שבו העורך דין כופה בצורה בלתי חוקית בלעדיות בהענקת שירות ללקוח מבלי יכולת של הלקוח להתנתק מנותן השירותו על פי הפסקה של השופט הלקוח מתחייב שלא להפסיק את הטיפול המשפטי, ושאם יעשה כן הוא מתחייב לשלם את מלוא שכר-הטרחה למי שייצג אותו בתחילת הדרך – חסר כל תוקף משפטי.
קביעתו של גונטובניק נכללה בפסק דין שדחה תביעה שהגיש עו"ד רמי קוגן נגד מי שהיה לקוחו בעבר, אורי אלטרץ. ההחלטה של השופט עשויה להשפיע על כלל הסכמי ההתקשרות בין עורך דין ללקוח עו"ד קוגן ייצג את אלטרץ במסגרת בוררות על סכסוך משפחתי של מיליוני שקלים. בהסכם שכר-הטרחה בין הצדדים נקבע כי שכר-הטרחה ישולם על בסיס הצלחה, כך שאלטרץ ישלם לעו"ד קוגן רבע מהסכום שייפסק לטובתו – אם ייפסק – בהליך הבוררות. אולם אלטרץ הפסיק את הייצוג על-ידי עו"ד קוגן בעיצומו של ההליך.
עו"ד קוגן טען מצידו כי אלטרץ נהג כך "אך ורק בשל רצונו להתחמק בצורה מחפירה מתשלום שכר-טרחה". עו"ד קוגן תבע מאלטרץ סכום של 3.2 מיליון שקל, שהם 25% מ-11.25 מיליון שקל – סכום הסכם הפשרה שעליו סיכם עו"ד קוגן בשמו של אלטרץ עם הצד השני להליך הבוררות. הסכם הפשרה לא נחתם ולא בוצע.
בהסכם שכר-הטרחה נכלל הסעיף הבא, שכמוהו ניתן למצוא ברבים מהסכמי שכר-הטרחה מבוססי-אחוזים: "הנני מתחייב כי לא אפסיק את הטיפול המשפטי מכול סיבה שהיא, שכן הוא תלוי תוצאות, ובאם אעשה כן, אשלם את מלוא שכר-הטרחה שהיית מקבל אילו אפשרתי לך להשלים עו"ד קוגן טען כי נוכח הסעיף האמור ולאור טענתו כי הייצוג הופסק בחוסר תום-לב וללא הצדקה, הוא זכאי לסכום שהיה משולם לו, לו היה מאפשר לו לקוחו לשעבר להשלים את עבודתו. עוד טען עו"ד קוגן כי דחיית תביעתו תעביר מסר שלילי לציבור רחב של עורכי דין, בעיקר לאלה המייצגים בהליכים משפטיים על בסיס הצלחה, והשלמה עם יכולת קלה של מיוצג להסתלק ממחויבותו לשכר-טרחה תוך התנהגות פסולה.
אלטרץ – שיוצג באמצעות עו"ד אלון לוין ממשרד עורכי-דין לוין – טען כי הוא מעולם לא חתם על הסכם הפשרה עליו מסתמך עו"ד קוגן בתביעתו והושג שלא בידיעתו – ומכאן שאין לגזור ממנו שכר-טרחה כלשהו. עוד טען אלטרץ כי הוא המשיך בניהול הליך הבוררות גם לאחר שהחליף את בא-כוחו, אך בסופו של יום לא הגיעו הצדדים לפשרה כלשהי.
באשר לנסיבות הפסקת העסקתו של עו"ד קוגן, הסביר אלטרץ כי הוא הפסיק את הייצוג מסיבות ראויות ובתום-לב, לאחר שאיבד את האמון בעו"ד קוגן. עוד טען אלטרץ כי התברר לו שעורך דינו מצוי בניגוד עניינים, שכן מי שמשמש כרואה החשבון שלו היה אמור גם לשמש כמומחה מטעמו של הצד השני מולו ניהל את בפסק דינו הדגיש השופט גונטובניק כי זכותו של הלקוח להפסיק את שירותיו של עורך דינו היא זכות שלא ניתן להתנות עליה, הנובעת מהרגישות שכרוכה בהתקשרות המבוססת על יחסי אמון. "עורך דין לא יכול לכפות את שירותיו על לקוחו, אם זה אינו מעוניין בהם, והלקוח אינו יכול להתחייב להעסיק את עורך דינו בכל מקרה", ציין.
ומכאן קבע גונטובניק כי הסעיף שנכלל בהסכם שכר-הטרחה – לפיו אלטרץ מתחייב שלא להפסיק את הטיפול המשפטי שמעניק לו קוגן, ושאם יעשה כן הוא מתחייב לשלם לו את מלוא שכר-הטרחה – הוא חסר תוקף. "להתחייבות זו אין תוקף משפטי. היא מתעלמת מהקוגנטיות של הדינים החלים בתחום. היא לא לוקחת בחשבון את מערכת היחסים המיוחדת והרגישה שבין הלקוחות לעורכי דינם", קבע בית המשפט. "כאמור, במקום שבו עומדות לימין הלקוח סיבות לגיטימיות להפסקת ההתקשרות עם עורך דינו, לא ניתן להתחייב להימנע מהפסקתה; וגם לא ניתן להתחייב לשלם את מלוא שכר-הטרחה, חרף הפסקה מוצדקת של ייצוג אולם, כמו כל זכות, ציין השופט גונטובניק, גם זכותו של הלקוח חייבת להיות מופעלת בתום-לב. "שעה שהלקוח מבקש להשתחרר מהייצוג, יש לבדוק היטב האם מדובר בפעולה שנעשתה בתום-לב. יש לסכל פעולה שנעשתה תוך ניסיון מלאכותי להימנע מתשלום שכר-טרחה", קבע השופט. "פגיעה באמון היא עניין סובייקטיבי. לפעמים האמון נפגע, ואין עוד רצון בהמשך הייצוג, למרות שעורך הדין לא התרשל ופעל במקצועיות".
בנסיבות העניין שהובא לפתחו, קבע גונטובניק כי הוא התרשם שעו"ד קוגן "נקט אסטרטגיה לגיטימית לניהול הסכסוך. הוא ביקש לנהל ליטיגציה תקיפה, אך תוך שמירת פתח להגעה לפשרה עם הנתבעים בהליך הבוררות, בני משפחתו של אלטרץ, כדי שלא לסגור השער על אפשרות הגעה לשלום-בית".
ולמרות זאת, גונטובוניק דחה את מרבית תביעתו של עו"ד קוגן, לאחר שהשתכנע כי בנסיבות המקרה הפסקת הייצוג לא הייתה אמתלה שמטרתה התחמקות מתשלום שכר-טרחה. "מערכת היחסים שבין עו"ד קוגן לאלטרץ ידעה עליות ומורדות, זמן משמעותי לפני שהייתה היתכנות לפשרה כזו או אחרת. לאחר מכן באו טענות הנתבע לניגוד עניינים של בא-כוחו, טענות שאינן כבדות משקל בנסיבות העניין, אך אליהן הצטרפה אכזבה מתוצאות הבוררות בכל הנוגע בכימות הפיצוי המגיע לנתבע. התרשמתי כי אכזבה זו הייתה אותנטית. אין המדובר רק במילים. היא הובילה למעשים. היא באה לידי ביטוי בשינוי האסטרטגיה בניהול הבוררות לאחר החלפת הייצוג", קבע השופט.
