הרכב שופטי בית המשפט העליון, בראשות אב"ד חנן מלצר, הפך, בדעת רוב, את ההלכה שנקבעה בפסק הדין נושא הדיון הנוסף, וקבע כי אי עמידה במגבלת גיל הקבועה בפוליסת ביטוח רכב – איננה מהווה "החמרת סיכון" במובנו של חוק חוזה הביטוח, אלא תוביל לשלילת הכיסוי הביטוחי.
המדובר בדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון כאשר השאלה המשפטית שנדונה היא האם במקרה שבו פוליסת ביטוח לרכב (מקיף, או צד ג') כוללת מגבלת גיל לנהג, ואדם שאיננו עומד במגבלת הגיל נוהג ברכב, ובמהלך הנהיגה נגרם נזק לרכב, או לרכב אחר – נשלל הכיסוי הביטוחי, או שמא מדובר בהחמרת סיכון כמשמעה בחוק חוזה הביטוח, המזכה את המבוטח בתגמולי ביטוח מופחתים.
שלילת הכיסוי הביטוח
דעת הרוב בפסק הדין בערעור, קבעה כי אי עמידה במגבלת הגיל מהווה החמרת סיכון, שחל לגביה הסדר הפיצוי היחסי הקבוע בחוק חוזה הביטוח, כך שהמבוטח יקבל תגמולי ביטוח חלקיים, המשקפים את הפער בין מחיר הפוליסה הכוללת הגבלת גיל לפוליסה שאינה כוללת הגבלה כזו. לעומתם, דעת המיעוט, סברה כי אי העמידה במגבלת הגיל איננה בגדר החמרת סיכון, ולכן תוצאתה היא שלילת הכיסוי הביטוחי.
דעת הרוב בדיון הנוסף הפכה את ההלכה שנקבעה בפסק הדין בערעור, וקבעה כי אי-עמידה במגבלת גיל שוללת את הכיסוי הביטוחי ואינה מהווה "החמרת סיכון" כמשמעה בחוק חוזה הביטוח.
המשנה לנשיאה בדימוס חנן מלצר סקר בדיון הנוסף את הסעיפים הרלבנטיים מחוק חוזה הביטוח, והגיע למסקנה כי מלשון סעיף 17(א) לחוק זה עולה כי הסעיף נועד לחול לגבי שינויים חיצוניים בלתי צפויים, שחלו מבלי שהיו נתונים לשליטת הצדדים, ולא על שינויים פנימיים שהתרחשו בעקבות בחירה של המבוטח.
לפיכך, נקבע כי ההלכה שנקבעה בדעת הרוב בפסק הדין בערעור איננה מתיישבת עם הוראות חוק חוזה הביטוח בדבר החמרת סיכון.
החוזה נכרת על בסיס הידע
חוזה הביטוח נכרת על בסיס הידע שהיה מצוי בידי הצדדים במועד כריתתו, ולפיו הם בחרו להקצות את הסיכונים ביניהם. סעיף 17 לחוק חוזה הביטוח עוסק, לעומת זאת, במצב שבו הקצאת הסיכונים שנעשתה בין הצדדים במועד כריתת החוזה השתבשה מהותית בשל אירוע חיצוני ובלתי צפוי, ולא במצב שבו המבוטח בעצמו בחר לשבש את הקצאת הסיכונים המוסכמת.
יתר על כן, נקבע כי אף לו היה הדבר אפשרי מבחינה לשונית – בחינה תכליתית של הסעיפים הרלבנטיים מובילה גם היא למסקנה כי בנסיבות המתוארות אין מדובר בהחמרת סיכון. בנוסף, הובע החשש כי ההלכה שנקבעה בפסק הדין בערעור, תוביל להתייקרות פרמיות הביטוח ולצמצום המגמה החיובית של תמחור דיפרנציאלי – השלכות רוחב, אשר ציבור הצרכנים הוא שייפגע מהן.
השופט מלצר הדגיש עוד כי המבוטח הוא זה שבחר בפוליסה המוזלת בעלת מגבלת הגיל. לא מדובר בבחירה, או בדרישה מצד המבטחת, אלא ביכולת המבוטח להתאים, במו ידיו, את הפוליסה לצרכיו האישיים ולהוזיל אותה. במקרה כגון זה, הענקת כיסוי ביטוחי מקום שבו הופרה מגבלת הגיל – מהווה הטלת אחריות על המבטחת, אשר יש בה משום התערבות בחוזה, שעלולה לסכל את רצון הצדדים.
הפך הלכה קיימת
השופט גם סקר בהקשרים אלה גם את המשפט המשווה הנוהג במדינות: שוויץ, צרפת, גרמניה קנדה, ארצות-הברית ובריטניה, בדגש על דיני הביטוח הקונטיננטליים, שמהם שאוב הסדר הפיצוי המופחת היחסי.
סיכומם של דברים, השופט מלצר סבר כי יש לשנות את פסק הדין בערעור, תוך אימוץ דעת המיעוט של השופט יצחק עמית שם, ולפיכך הוצע כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי ישוב ויעמוד על כנו.
___________________________________________________________
לצפייה ודירוג כבוד השופט חנן מלצר
[gravityform id="9" title="false" description="true" ajax="true"]
