הרכב תשעת שופטי בית המשפט העליון, בראשות הנשיאה אסתר חיות, קבע בדעת רוב בפס"ד ה"בוגדת", כי המבקשת זכאית למחצית הזכויות בבית המגורים שבו התגוררה עם בן זוגה במשך כ-20 שנה עד למועד הגירושין, כפי שקבע בית הדין הרבני האזורי. החלטה זו של שופטי העליון הופכת החלטה קודמת של ביהמ"ש העליון מלפני 3 שנים אז נקבע כי האישה אינה זכאית לזכויות בשל בגידתה. ההחלטה הקודמת של העליון אשררה את קביעתו של בית הדין הרבני הגדול, לפיה המבקשת אינה זכאית לזכויות אלו, בין היתר, בשל בגידתה הנטענת בבן זוגה חודשים ספורים טרם הגירושין. בפסק הדין חזר והבהיר בית המשפט כי בהתאם להלכה שנפסקה על בית הדין הרבני לפסוק בעניינים רכושיים על פי הדין האזרחי, שכן הרכוש של בני הזוג אינו חלק מענייני הנישואין והגירושין שעליהם חל הדין הדתי.
מדובר בקשר זוגי שחל עליו חוק יחסי ממון, הקובע כי במועד סיום הנישואין זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שווים של כלל נכסי בני הזוג, למעט נכסים שהיו למי מבני הזוג ערב הנישואין או שאותם קיבל מי מהם במתנה או בירושה בתקופת הנישואין. לגבי נכסים אלה על בן הזוג הטוען לזכויות בנכס להוכיח כי מתקיימות נסיבות שמצביעות על כך שהתגבש בנכס זה שיתוף בין בני הזוג, למשל שיפוץ משותף שנעשה בנכס; הבטחות מצד בן הזוג כלפי משנהו; משך הזמן שבו התגוררו בני הזוג בנכס; משך הנישואים; וההתנהלות הכלכלית של בני הזוג.
"אי-נאמנות מינית לא מהווה נסיבה לשלילת זכות על נכס"
לגבי בית המגורים של בני הזוג, שנחשב ל"גולת הכותרת" של השיתוף הזוגי, נקבע זה מכבר כי הנטל להוכחת שיתוף בו הוא קל יותר. עוד נקבע כי לא ניתן לשלול את הזכות בנכס מרגע שהתגבשה, ובפרט – כי אי-נאמנות מינית ואף אשם בלעדי בפירוק הנישואין אינם מהווים נסיבות שיש בכוחן לשלול מאחד מבני הזוג זכויות שהתגבשו ברכוש הזוגי.
שופטי הרוב בראשות הנשיאה חיות, חנן מלצר, ניל הנדל, עודד פוגלמן, יצחק עמית ודנה ברק-ארז, סברו כי יש לבטל את פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול, אשר נסמך בהחלטתו על טענת הבעל כי מספר חודשים טרם סיום נישואיהם בגדה בו אשתו עם אחר. חלף כך סברו שופטי הרוב כי יש להשיב על כנו את פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי, אשר שמע את הראיות בתיק וקבע פה אחד כי במשך 30 שנות נישואיהם של בני הזוג קנתה האישה זכויות בבית מגוריהם מכוח הלכת השיתוף הספציפי.
שופטי הרוב הדגישו, בין היתר, את החשיבות בהימנעות משקילת שיקולי אשם בעת חלוקת הרכוש, ואת הבעייתיות שבשלילת שיתוף שהתגבש בשל אירוע – דוגמת אי-נאמנות מינית – שהתרחש לאחר התגבשות השיתוף.
בדעת מיעוט: "אין מקום לדיון נוסף"
עוד הודגש כי קיימים טעמים כבדי-משקל נגד ההכרה באפשרות קיומה של תניה מכללא בין בני זוג (קרי, תניה משתמעת שעליה בני הזוג לא הסכימו במפורש), אשר בהתקיימה היא שוללת את זכויותיו של אחד מהם ברכוש הזוגי, וכי הדבר נכון אף ביחס לתניות מכללא בשאלת הנאמנות המינית. דעת הרוב הבהירה את הצורך שנוצר בנסיבות העניין להעמיד את הלכת השיתוף הספציפי על מכונה ולפזר את העמימות שהייתה עלולה להיווצר בעקבות פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול.
שופטי המיעוט, נעם סולברג, דוד מינץ ואלכס שטיין, סברו כי יש לדחות את הדיון הנוסף, כאשר השופט סולברג סבר כי על-פי החוק, משלא נפסקה הלכה חדשה בפסק הדין של בית המשפט העליון, אין מקום לקיים דיון נוסף. "אמירה כזו או אחרת של דיין או שופט, שאינה מביאה עמה הלכה חדשה, אינה מצדיקה דיון נוסף", כתב השופט.
דיון נוסף, כך לגישתם, לא נועד לשם בירור עתירה לבג"ץ מחדש, ולא לניתוח חוזר של הכרעת בית הדין הרבני הגדול. סטייה מן החוק בהקשר זה, עלולה לפגוע ביציבות השיטה המשפטית ובוודאות שאמורה להיות מנת חלקו של מי שזכה בדין בערכאה השיפוטית העליונה. כך בכלל, לדעת השופט סולברג, ובפרט – מחמת אופיו ורגישותו של העניין שהועמד על הפרק, "מוטב לא ללבות גחלת לוחשת".
בית הדין הרבני טעה?
השופט מינץ ציין כנימוק נוסף לאי-התערבות בפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול, כי "אין מדובר במקרה שבו בית הדין הרבני החיל את ההלכה היהודית, באופן הסותר לכאורה את פסיקתו של בית משפט זה בסוגיה. זאת, שעה שאף על-פי הדין העברי, אין מקום לאמירה גורפת כי בן זוג מאבד את זכויותיו בנכסיו בשל אי-נאמנותו המינית כלפי בן זוגו".
כמו כן הדגיש השופט מינץ כי יש לקחת בחשבון את אומד דעת הצדדים, אשר יכול לכלול תניות מסוגים שונים שייקבעו בין בני הזוג, לרבות ביחס לסוגית הנאמנות המינית שביניהם.
_____________________________________________________________
לצפייה ודירוג כבוד השופטת אסתר חיות
_____________________________________________________________
