שופטת בית משפט השלום בקריות, אלואז זערורה-עבדאלחלים, דחתה תביעה לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף בשל טענה לתקיפה בתחנת מוניות בצפון. השופטת ציינה בהחלטתה כי בין השאר, תלונתו של התובע במשטרת ישראל נסגרה מחוסר ראיות מספיקות. "התובע לא הביא את כלל הראיות הצריכות לעניין", כתבה השופטת.
עוד בנזיקין:
על פי הנטען בתביעה, התובע עבד משך 23 בתחנת המוניות עד לפרישתו לגמלאות. משכך היה מיודד עם אנשיה ונהגיה והיה מבקר בה חדשות לבקרים. לפני מספר שנים בערב יום העצמאות, התובע הגיע כהרגלו לתחנה, פגש באחד מעובדי התחנה אשר אפשר כניסתו לתחנה. באותה הזדמנות נכנס לתחנה אדם אחר, אשר גם הוא נהג לבקר בתחנה. התובע טען כי אותו אדם מטופל באגודה לאנשים עם מוגבלויות.
תקיפה בתחנה
בשלב כלשהו, כך נטען, תקף הנתבע את אותו בחור במכות אגרופים לפניו ולגופו, על רקע סירובו של הנ"ל לצאת מהתחנה. התובע, בשלב מסוים, ביקש להתערב ולמנוע תקיפתו של אותו אדם, או אז, כך לטענת התובע, הנתבע הטיח לפניו "צא מכאן, אתה לא עובד כאן", ואף הפליא בו מכותיו באגרוף לפניו של התובע וחזהו בצדו השמאלי. בעקבות אירוע התקיפה, התמוטט התובע ברצפת המשרד, פגוע בחזהו ועינו השמאלית ומשקפיו נשברו. משהתאושש הזמין עצמאית את מד"א למקום, אולם התובע בחר שלא להתפנות, לגרסתו כדי לא להדאיג את בני משפחתו בערב החג, אלא הגיע בכוחות עצמו למרפאה וכן פנה בתלונה למשטרת ישראל ולמחרת, עקב התגברות כאביו, התייצב במרפאת "ביקור רופא" בחיפה להמשך טיפול.
הנתבע בהגנתו, אשר הוגשה לאחר מתן-פסק-דין בהעדר הגנה וביטולו, הכחיש את התקיפה הנטענת והפנה להחלטת משטרת ישראל על סגירת התלונה. הנ"ל טען כי פעל על פי הנחיות הנתבעת שלא לאפשר לאנשים שאינם עובדי התחנה כניסה למתחם. הנתבע הודה כי התובע נכנס לתחנה ביום האירוע אך עשה זאת, לגרסתו, כמסיג גבול וניצל את פתיחת הדלת, כדי להיכנס עם אדם נוסף.
ללא הוכחות
הנתבע ציין בהגנתו כי התובע נתבקש לא פעם שלא לפקוד את התחנה, אך הבקשות לא נענו. לטענת הנתבע, ביקש תחילה להוציא את האדם האחר מהמשרד כמי שמוכר לו כלוקה בנפשו ונוהג להימצא בתחנה. הוסיף הנתבע כי בשלב זה צעק התובע כי מדובר בשטח ציבורי ומנע את יציאת האחר מהתחנה. תוך כדי כך נחבט התובע בדלת המשרד, ולא היה לטענת הנתבע כל מגע פיסי בינו ובין התובע.
השופטת זערורה-עבדאלחלים כאמור דחתה את התביעה וציינה כי "התובע לא הביא את כלל הראיות הצריכות לעניין". לדבריה, בין השאר התובע אישר בעדותו בביהמ"ש כי שניים היו עדים לאירוע, אך בשלב מאוחר יותר ציין כי אלה לא ראו את התקיפה הנטענת.
חשיבותם של עדים
"התובע הדגיש בתביעתו, הן המקורית והן המתוקנת", כך נכתב בהחלטת ביהמ"ש, "את חשיבות העדתו של האדם האחר שהיה לו חלק בלתי מבוטל באירוע והוא בבחינת עד מרכזי. אכן, משעה שאותו אדם גם הוא ספג מהלומות הנתבע, לפי טענת התובע, ולמעשה הוא היחידי, אשר לפי התובע איננו בעל אינטרס להעיד לטובת הנתבעים, היה על התובע לפעול ביתר שאת להביא עד זה לעדות".
לפי החלטת השופטת, במקרה זה פסקה שלא לחייב את התובע בהוצאות משפט. לדבריה הסיבה נעוצה בהתנהלות הנתבעים. "הם יכולים היו להתנהל אחרת", פירטה, "קרי בדרך ארץ וביותר רגישות כלפי התובע כמי שהיה חבר לעבודה בתחנת המוניות. מהחומר שהונח לפני, עולה כי אכן לפרקים, נכנס התובע לתחנת המוניות בהרשאת הנתבעים ולא כמסיג גבול. התביעה הוגשה על פניו גם על רקע קשיו של התובע בעקבות היחס הקר והמנוכר לו זכה מהמקום בו עבד שנים ארוכות והעצב שחווה בעקבות האירוע. בנסיבות אלו, ולאחר שבחנתי כלל נסיבות התיק, איני רואה מקום לחייב את התובע בהוצאות".
________________________________________________
