הרכב שופטי בית משפט המחוזי ת"א, בראשות אב"ד השופט שאול שוחט, דחו ערעור של בעל ואחיו על גובה הפיצויים לאשתו לשעבר, בגין בית משותף שנבנה על נחלת המשפחה. השופטים אף חייבו את הבעל ואחיו ב-20 אלף שקלים.
עוד בענייני משפחה:
המערער והמשיבה נישאו בשנת 1986 ונולדו להם חמישה ילדים. להוריו היו זכויות של בני רשות בנחלה בשטח של 28.5 דונם במושב. שש שנים לאחר החתונה ההורים חתמו על ייפוי כוח בלתי חוזר לצורך העברת זכויותיהם לבנם כבן ממשיך בנחלה. לאור התחייבות זו, בנו בני הזוג מכספם, בית בקצה הנחלה, בשטח בנוי של מעל 300 מ"ר שלו צמודה חצר בגודל של דונם.
הסכם שלום בית
לימים נקלעו יחסי בני הזוג למשבר והם חתמו על הסכם שלום בית ולחילופין גירושין שבמסגרתו התחייב האיש להעביר לאישה לאחר פטירת ההורים, מחצית מהנחלה והוא התחייב גם שהאישה תוכל להמשיך להתגורר בבית לכל ימי חייה.
בהסכם אף צוין ששני בני הזוג הם בנים ממשיכים. כעבור כמה שנים אירע משבר נוסף בין השניים וכתוצאה מכך, ביטלו ההורים את ייפוי הכוח ולאחר מכן הם הודיעו לוועד המושב על ביטול בקשתם למנות את בנם לבן ממשיך ועל ביטול העברת הזכויות בנחלה לאיש לאחר פטירתם.
עקב כך, האישה הגישה תביעה וטענה שביטול ייפוי הכוח נעשה שלא בתום לב ושלא כדין ולחילופין היא זכאית לפיצוי בגובה שווי מחצית הנחלה. בית המשפט קבע שלא ניתן היה כלל להעניק זכויות של בן ממשיך לאיש, מאחר שההסכם בין המנהל לאגודת המושב היה הסכם דו צדדי ולא קיים מנגנון של בן ממשיך בהסכמים מסוג זה אלא רק בהסכם "משולש". ההורים היו רק בני רשות בנחלה ולייפוי הכוח לא היה תוקף ו"בטעות היתה יסודו".
הרעת תנאים
לאור הסתמכות האישה על ההתחייבות של ההורים ושינוי מצבה לרעה, נפסק שהאישה יכולה להמשיך ולהתגורר בבית עד לאחר אריכות ימים ושנים של ההורים וככל שתחליט לפנות את הבית, היא זכאית למחצית שווי ההשבחה לפי הערכת השמאי שמינה ביהמ"ש דהיינו לסך של 770 אלף שקלים בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן חוות הדעת ועד התשלום בפועל ובנוסף לסכום זה, "יש לצרף באופן "רעיוני" גם את מחצית שווי הקרקע, הכולל את שטח ביתם של הצדדים הבנוי ממשק ק' ואת החצר הסמוכה לו, היינו מרכיב הקרקע בשטח של כ – 500 מ"ר" בהתאם להערכת שמאי.
האישה לא השלימה עם פסק הדין והגישה ערעור. בית המשפט דחה את הערעור ושב וקבע שהאישה הסתמכה על הענקת הרישיון שהורים העניקו להם ועל כך שבעתיד היא והאיש יהיו בעלי הזכויות בכל הנחלה. על סמך התחייבויות אלו, בני הזוג פיצו את אחיותיו של האיש ואף שילמו עבור בית האבות שאליו עברו ההורים.
פיצוי לאישה
לאחר שהאישה החליטה לעזוב את הבית והגיע המועד לקבלת הפיצוי שנקבע בפסה"ד הראשון, הגישה האישה תביעה לקביעת גובה הפיצוי המגיע לה בגין מחצית שווי הקרקע. האיש טען שעל פי פסק הדין הראשון מגיע לאישה פיצוי רק בגובה של שווי 250 מ"ר, היות שעל פי הוראות רמ"י, לא ניתן לפצל נחלה בשטח שגדול מ – 500 מ"ר ולכן מגיע לאישה פיצוי רק על מחצית משטח זה. כמו כן האיש טען שהתחשיב צריך להיעשות בערכי נטו. ביהמ"ש קבע כי שגודל השטח שבגינו זכאית האישה לפיצוי הוא 500 מ"ר, מאחר שבני הזוג קיבלו דונם אחד מהנחלה לצורך בניית הבית.
בערעור שהגיש טוען האיש שהיה צריך לדחות את תביעת האישה נגדו על הסף, מאחר שחובת הפיצוי על פי פסק הדין הראשון חלה על ההורים בלבד ואין כל יריבות בינו למשיבה וכן היה על ביהמ"ש קמא לאמץ את מסקנות השמאי ולקחת בחשבון את הניכויים במלואם. לא ניתן לקבוע שווי אמיתי של קרקע ללא התחשבות בתשלומים שיש לבצע לצורך פיצול דונם אחד מהנחלה. יש גם לקחת בחשבון שהאישה כבר קיבלה בפסק הדין "הטבות מפליגות", שעה שלא הופחת פחת בשיעור של 2% לשנה משווי ההשבחה ושעה שנפסק פיצוי רעיוני למרות שהזכות היחידה שניתנה לבני הזוג היא רישיון משני לגור בבית ותו לא.
"האלפיון העליון"
מנגד, טענה האשה שכפי שקבע השמאי בחוות דעתו, נחלות במושב נרכשות ע"י "האלפיון העליון". אין לבצע ניכויים בשל פיצול רעיוני, במיוחד שעה שהמערערים טוענים שהם מתכוונים למכור את הנחלה כולה כמקשה אחת ולא לבצע פיצול. כמו כן, ביהמ"ש קמא בפסק הדין הראשון לא קבע שיבוצעו ניכויים ואין להוסיף הוראות שלא נקבעו בפסק הדין הראשון.
עוד נטען, כי המערערים ביקשו מבית המשפט שיתיר להם למכור את הנחלה לצד ג' על מנת לממן את הפיצוי למשיבה ובכך הודו שלמעשה שלא יהיה כל פיצול בנחלה ולכן אין לנכות משווי הקרקע תשלומים שהם כלל לא עתידים לשלם ולא יעלה על הדעת לטעון שהמותב שנתן את פסק הדין הראשון לא פירש נכון את פסק הדין שהוא עצמו נתן.
שיפוי על הנזק
השופטים דחו את הערעור, כאשר השופט נפתלי שילה כתב כי "מעיון בפסק הדין הראשון עולה שמטרת הפיצוי היתה להעניק לאישה סכום כסף שישפה אותה על הנזקים שנגרמו לה, לאחר שהתברר שאין לה כל זכות בנחלה עקב העדר תוקף לייפוי הכוח. בפסק הדין הראשון נקבע שכתוצאה מהתחייבות ההורים, בני הזוג ויתרו על דירת מגוריהם ואף שילמו כספים לצורך מעבר ההורים לבית אבות".
לדברי השופט שילה, ביהמ"ש קמא אף קבע כי: "לבטח שווי הדירה בר' עליה ויתרו התובעת והנתבע, אכן יכולה הייתה לאפשר להם באותה עת, מן הסתם, לרכוש משק משלהם במושב ב'".
שיקולי צדק
"שיקולי הצדק שהנחו את בית המשפט קמא בפסק הדין הראשון", כתב עוד השופט שילה, "מביאים למסקנה כי ייגרם למשיבה "עוול" הרבה יותר גדול אם יופחת סך של כמיליון שקלים מגובה הפיצוי הכולל שהיא תקבל, מאשר ה'עוול' שייגרם למערערים שיצטרכו לשלם מס אף על חצי הדונם מתוך 28.5 הדונמים שבנחלה, שעה שיימכרו אותה, ככל שיימכרו".
בהמשך הוסיף: "כאמור, סכום הפיצוי הכולל כפי שקבע ביהמ"ש קמא, משקף רק חלק קטן ממה שהמשיבה היתה זוכה לקבל, לו היה ניתן לבצע את ההסכם. ההסכם לא ניתן היה לביצוע עקב טעות משפטית של שני בינה"ז. אולם, המשיבה הסתמכה על ייפוי הכוח וההסכם והסכום שנפסק ע"י ביהמ"ש קמא, מהווה את המינימום המגיע לה לפי שורת הצדק".
________________________________________________
לצפייה ודירוג כבוד השופט שאול שוחט
