הטענות כלפי השופט יוחנן כהן כי העתיק, לכאורה, פסק דין, ממשיכות לעורר הדים במערכת בתי הדין לעבודה בארץ: כעת הוגשה תלונה נוספת בעניין, הפעם נגד נציגת הציבור שחתמה על פסק הדין. המקרה מעלה מחדש את השאלה האם לנציגי הציבור בבית הדין לעבודה יש משמעות ותועלת בהליך השיפוטי. "חתימתה על פסק הדין, שהוגש לה בידי השופט מבלי שקראה את חומר הראיות אינה התנהגות כדין, מהווה מעילה בתפקידה ומבזה את מעמד נציג הציבור על ידה, במיוחד כאשר מדובר בנציגת ציבור עובדים, שמונתה ככזו האחראית כלפי העובדים", לשון התלונה.
עוד בדיני עבודה:
תלונות נגד נציגי ציבור בבית הדין לעבודה אינן דבר שבשגרה. נגד השופט יוחנן כהן מבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע הוגשה באחרונה תלונה, על שפסק הדין שלו הועתק מכתבי הטענות של הנתבעת, אוניברסיטת בן גוריון, בהיקף ובאופן חסרי תקדים בפסיקה בארץ. כתשעים אחוז מחלק ה"דיון והכרעה", כך נטען, הינם מועתקים מילה במילה, לא במסגרת ציטוט ישיר או עקיף ואף לא כהפניה, אלא בגוף הטקסט עצמו, באופן המוצג כאילו הם דבריו והחלטותיו של השופט עצמו. הפעולה הגורפת של "העתק והדבק" (copy and paste) מעידה, לפי התלונה, על משוא פנים מובהק והעדפה בוטה לצד אחד, על אי שיקול דעת משפטי, ועל מעילה של השופט בתפקידו השיפוטי.
גם נגד נציגת הציבור העובדים שחתמה על פסק הדין, גב' רחל מצרי לבני, הוגשה בשבוע שעבר תלונה חמורה. על פי הנטען, נציגת הציבור התמנתה לתיק יממה בלבד לפני שהוחתמה בידי השופט על פסק הדין. "בלתי מתקבל על הדעת", נכתב בתלונה, "שנציגת הציבור קראה את כל חומר הראיות בתיק, כולל כתבי התביעה וההגנה, התצהירים, כל הפרוטוקולים של הדיונים וסיכומי שני הצדדים וכן את פסק הדין לפני חתימתה. אך הדבר נדרש ומתחייב מנציגי הציבור".
"לא בחנה את טענותיו של התובע"
לפי החלטה של נציב תלונות הציבור על השופטים, כב' השופט שהם, בעניין אחר, נציגי הציבור משמשים בבית הדין כשופטים לכל דבר ועניין, "ועל כן מוטלת עליהם החובה לעיין בכל החומרים שבתיק, טרם חתימתם על פסק הדין". על פי התלונה, "ספק גדול אם בכלל יכולה היתה נציגת הציבור להבין את פסק הדין מבלי לקרוא את כל חומר הראיות בתיק. על כן הסכמתה לפסק דין, אשר לא יכולה הייתה לקרוא אותו או להבינו, כמוה כחותמת גומי. מבחינה משפטית, מדובר במעשה חמור ביותר".
עוד נטען כי עקב מעשה ההעתקה הועלמו מנציגת הציבור טענות מהותיות של התובע, להן לא יכלה להיות מודעת מבלי לעיין בכל חומר הראיות: ראשית, פעולות האוניברסיטה נעשו שלא בסמכות בניגוד מוחלט לנהליה ולתקנונה המחייבים. שנית, כך לפי התלונה, היו שיקולים אחרים (זרים) בפיטוריו אשר לא נמסרו לו, על קיומם הודה חבר המחלקה המפטרת. שלישית, ראש המחלקה דאז, פרופ' היימס (כיום רקטור האוניברסיטה) הודה בפני חוקר פרטי, שהשימוע שערך לתובע היה פיקטיבי וכי בעיצומו של השימוע דן עם דיקאן הפקולטה דאז, פרופ' ניומן, כיצד להמשיך בפיטורים ללא קשר לטענות התובע. רביעית, חברת סגל הודתה כי הדביקה את חתימת התובע על מסמך שהיא עצמה יצרה והגישה, בתור קורות חיים של התובע, לוועדה לתכנון ולתקצוב שאצל המועצה להשכלה גבוהה לשם קבלת מלגת אלון – מעשה הנחזה כזיוף וכמעשה פלילי. לכל טענות אלו אין התייחסות בסיכומי האוניברסיטה, ומפאת ההעתקה השיפוטית הפסולה והתמוהה אין הן נמצאות בפסק הדין של השופט כהן.
האם מעלה בתפקידה?
הדברים מקבלים משנה תוקף על רקע פרט חמור נוסף, המאוזכר בתלונה: בגלגול קודם של התיק, במסגרת דיון על צווים זמניים, "אישר" השופט לשעבר בבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע, משה טוינה, לנציג ציבור לא לחתום על ההחלטה שלו. אף שהדבר אמור היה לפסול את ההחלטה, אישר בית הדין הארצי לעבודה את ההתנהלות החריגה, אשר אפילו בית המשפט העליון ראה בה "פגם".
בתלונה נכתב שחתימתה של נציגת הציבור על פסק הדין, שהוגש לה בידי השופט מבלי שקראה את חומר הראיות "אינה התנהגות כדין, מהווה מעילה בתפקידה ומבזה את מעמד נציג הציבור על ידה, במיוחד כאשר מדובר בנציגת ציבור עובדים, שמונתה ככזו האחראית כלפי העובדים. מכיוון שאין על פסק הדין חתימה של נציג ציבור אשר קרא את החומר בתיק, פסק הדין הינו בטל מעיקרו וצריך להיות מבוטל. בצד החומרה של מעשיה, הרי שמבלי להכיר את היקף ההעתקה הגורפת של השופט מכתבי הטענות של האוניברסיטה, נתנה נציגת הציבור הכשר שלא מדעת גם לפעולת ההעתקה הפסולה והחריגה של השופט".
בעבר כבר הושמעו קולות שהטילו ספק בנחיצות נציגי ציבור במערך בתי הדין לעבודה, בעיקר משום שהשופטים אינם מייחסים להם חשיבות וכותבים את פסקי הדין בעצמם. המקרה הנוכחי משמש דוגמא קיצונית ומוכחת בוויכוח זה.
