שופט בית משפט השלום בחיפה, אבישי רובס, דחה תביעה של בעלים לעסק למתן שירותי הדרכה, אימון ושיווק מוצרי כושר גופני נגד מאמן ריצה אחר שהעסיק אותו כקבלן עצמאי, לשם אימון קבוצת ריצה בעיר חולון וזה הפר הסכם ופתח קבוצה מתחרה בעצמו. "אמנם, הנתבע הפר את תניית אי התחרות בהסכם לאחר סגירת קבוצת הרצים, אולם לא קיים קשר סיבתי בין הפרה זו לבין הנזקים הנטענים ואין בהסכם הוראה בדבר פיצוי קבוע מוסכם עקב הפרה מעין זו. לכן, אין לחייב את הנתבע בתשלום פיצוי כלשהו לתובע", כתב השופט בפסק הדין.
עוד בנזיקין:
התובע הגיש תביעה כספית, במסגרתה עתר להורות לנתבע לפצותו בסך של כ-164 אלף שקלים, בגין הפרת תניית אי תחרות, על פי הסכם שנכרת בין הצדדים בעניין אימון קבוצת רצים. כפי שעלה מכתב התביעה, בין התובע לנתבע נחתם הסכם שכלל תניית אי תחרות לתקופה בת 6 חודשים, במסגרתה התחייב הנתבע שלא להתחרות בעסקי התובע, לא להתקשר באופן ישיר עם לקוחותיו, לא לשדלם להתקשר עמו, ובאופן כללי לא להתחרות, במישרין או בעקיפין, בעסקו.
סעיף של תניית אי תחרות
התובע טען, כי מספר חודשים לאחר חתימת ההסכם הודיע הנתבע על רצונו להפסיק את ההתקשרות. בד בבד עם הודעת הנתבע הודיעו גם חברי הקבוצה על עזיבתם. זמן מה לאחר מכן נודע לתובע כי הנתבע המשיך לאמן את מרבית חברי הקבוצה באופן ישיר, תוך הפרת התחייבויותיו כאמור. לטענתו התובע עזב את עבודתו, גרם לעזיבת לקוחותיו – חברי הקבוצה והחל לאמנם באופן ישיר, תוך ניצול הקשר האישי שנוצר בינו לבין המתאמנים בזכותו. בעשותו כן, הפר הנתבע את התחייבויותיו החוזיות וגרם לתובע נזקים, שהוערכו על ידיו כאמור בסך של כ-164 אלף שקלים, בהתבסס על הנחה שהקבוצה היתה ממשיכה בפעילותה במשך שנתיים נוספות.
הנתבע התגונן מפני התביעה וטען, כי מדובר בתביעה מופרכת, נטולת קשר למציאות וכל מטרתה להתעשר על גבו. הנתבע הבהיר, כי החל לאמן קבוצות ריצה עבור התובע כבר בחודש מרץ 2016. התובע היה מרוצה משירותיו ולכן גם הועלתה התמורה החוזית שקיבל מסך של 140 שקלים לסך 170 שקלים לאימון. עוד הדגיש הנתבע, כי גם חברי הקבוצה היו מרוצים משירותיו. הנתבע טען, כי התובע לא קיים את התחייבויותיו כלפי חברי הקבוצה והשית עליהם תשלומים נוספים. דברים אלה גרמו לחוסר שביעות רצון של חברי הקבוצה כלפי התובע.
החברים נטשו את הקבוצה
הנתבע הדגיש, כי עשה כל שביכולתו לשמור על חברי הקבוצה, תוך שהתריע בפני התובע על חוסר שביעות הרצון, אולם התובע סירב לשנות ממנהגו. נטען, כי מספר חברי הקבוצה ירד מ-11 ל-7 חברים ובהמשך נטש את הקבוצה חבר נוסף ואז הודיע התובע לנתבע, בהודעת וואטסאפ, כי הוא סוגר את קבוצת הריצה באופן גורף ותלה את הסיבה ב"מרד" שיצר אחד מחבריה. במקביל, הודיעה אשת התובע לשאר חברי הקבוצה כי הקבוצה נסגרת. עוד טען הנתבע, כי התובע סגר את הקבוצה, משום שלא היה זה כלכלי עבורו להמשיך לנהל אותה, שעה שמספר חבריה פחת ל-6 בלבד.
לשיטת הנתבע, הוא לא הפר את ההסכם עם התובע ולא התחרה בעסקיו, שכן הקבוצה נסגרה על ידי התובע, כך שחבריה שוב אינם לקוחותיו. הנתבע כפר בטענה, לפיה שידל את חברי קבוצת הריצה לסיים את פעילותם אצל התובע.
השופט אבישי רובס אומנם קבע כי סגירת קבוצה הריצה לא שינתה את מעמד חבריה, כלקוחות של התובע וכפועל יוצא מכך, היה על הנתבע לכבד את תניית אי התחרות במשך שישה חודשים לאחר סיום ההסכם בינו לבין התובע, אולם קבע כי התובע לא הוכיח את נזקיו והתחשיב שערך נסתר לחלוטין.
אין קשר סיבתי
"התובע", כתב השופט, "ייחס לנתבע מעשה הטעיה מכוון, שהוכחתו מחייבת פירוט וראיות כבדות משקל במיוחד. התובע לא עמד בנטל להראות כי הנתבע פעל לפירוק הקבוצה, ליבה את תחושות המרמור של חבריה או גרם באופן כלשהו לעזיבת המתאמנים במטרה לאמנם באופן אישי. נהפוך הוא, מהראיות שהוצגו בפני עלתה תמונה ברורה לפיה עד למועד בו הודיע התובע על סגירת הקבוצה פעל הנתבע בהתאם להתחייבויותיו על פי ההסכם בין הצדדים".
עוד נכתב בהחלטת ביהמ"ש: "אמנם, הנתבע הפר את תניית אי התחרות בהסכם לאחר סגירת קבוצת הרצים, אולם לא קיים קשר סיבתי בין הפרה זו לבין הנזקים הנטענים ואין בהסכם הוראה בדבר פיצוי קבוע מוסכם עקב הפרה מעין זו. לכן, אין לחייב את הנתבע בתשלום פיצוי כלשהו לתובע".
____________________________________________________
