הרכב שופטי בית המשפט המחוזי בנצרת, בראשות אב"ד השופטת אסתר הלמן, הרשיעו בעבירת רצח בכוונה תחילה את מוחמד אבו זיינב, שהואשם ברצח יארה איוב במאפייה בגוש חלב בשנת 2018. נאשם נוסף בתיק זוכה מהרצח ועבירת הגניבה, וקבעו כי ביצע עבירה של סיוע לאחר מעשה רצח ושיבוש מהלכי משפט.
על פי עובדות כתב האישום, בין הנאשמים לאיוב, בת ה-17, היתה היכרות מוקדמת. כאשר הנאשם, מוחמד אבו זיינב המכונה "חמודי", ניהל מאפייה בשם "מאפיית חמודי" ובין חמודי לבין איוב, כך לפי כתב האישום, התקיים קשר, "לא חיובי", שבמהלכו דרשה ממנו כספים והוא נאלץ לשלם לה למורת רוחו, ככל הנראה כדי להימנע מכך שתגרם לו בושה או מבוכה. בשלב מסוים, נטען, מאס חמודי בכך וגמלה בלבו ההחלטה להמית את איוב. לצורך זה, פנה חמודי אל הנאשם השני וביקש ממנו "לעשות עמו מעשה", "שאף אחד לא ידע עליו" ולצורך זה להגיע למאפייה.
חמודי התכתב עם איוב באמצעות חילופי מסרונים והשניים קבעו להיפגש באמתלה שחמודי ימסור לה סכום של 700 שקלים. איוב ביקשה מחמודי שישאיר עבורה את הכסף מחוץ למאפייה, אולם חמודי ביקש ממנה מספר פעמים להיכנס אל המאפייה, בין היתר, בתואנה כי אינו יכול לצאת כיוון שהנאשם השני יחד עמו, כל זאת על מנת לפתות את הקטינה להיכנס אל המאפייה ושם לרצוח אותה.
איוב הגיעה ונכנסה אל המאפייה. על פי המתואר בכתב האישום, בשלב ההזה שיסף חמודי את גרונה וגרם לה לפצעי דקירה ולחתכים במקומות נוספים בגופה וגנב ממנה את הכסף שהיה עליה. לאחר מכן הושלכה גופתה בפח האשפה והנאשמים ניקו את שלוליות הדם של הקטינה תוך שימוש בחומרי ניקוי שהיו במקום.
התביעה נשענה, בין היתר, על ראיות נסיבתיות להוכחת אשמתם של הנאשמים. ביחס לחמודי ראיות אלה אינן עומדות בפני עצמן, שכן נלווית להן, על פי הנטען, התוודותו של חמודי בפני המדובב וגרסתו בבית המשפט, הקושרות אותו לביצוע המעשים. לעומת זאת, בכל הנוגע לנאשם השני התבססה התביעה על ראיות נסיבתיות בלבד, להן הצטרפה גרסתו של חמודי ועובדות בהן הודה הנאשם בעדותו.
הרכב השופטים ציין בגזר הדין כי גרסתו הכבושה של חמודי לפיה איוב עמדה מולו ונופפה בסכין הקטנה, באה רק במסגרת עדותו בפניהם ורק לאחר שהתביעה סיימה להביא את כלל ראיותיה.
"הנאשם", כתבו השופטים, "התאים את גרסתו זו למסכת הראיות, כפי שזו התעצבה והתגבשה במהלך שמיעת הראיות. הטענה כי הפצעים שהיו על ידיו של חמודי היו פצעי הגנה, אין בה כשלעצמה להוביל למסקנה בדבר קיומו של קנטור. הדברים תקפים שבעתיים מקום בו הפסיקה דורשת כי הנאשם, שנכח בזירה והעובדות ידועות לו באופן אישי, יציג גרסה עובדתית המלמדת על קנטור. הוסף לכך, שהגרסה העובדתית שהציג, איננה מהימנה, לא מצביעה על קיומו של קנטור ולבטח אינה מעוררת ספק סביר באשר להעדרו של קנטור. תיאור ההתרחשות על ידי חמודי הוא בלתי הגיוני ועומד בסתירה לראיות אחרות".
השופטים הוסיפו: "אף לו היינו מקבלים את הטענה, כי חמודי נלחץ, עד כדי איבוד השליטה, הרי שגם המבחן האובייקטיבי איננו מתגבש במקרה דנן, מקום בו אדם סביר בנעליו של הנאשם, בנסיבות הנטענות, לא היה פועל בדרך הקטלנית בה פעל הנאשם, אשר שיסף את גרונה של המנוחה, החליף סכינים והמשיך לדקור אותה, אף לאחר שהתמוטטה על הארץ".
____________________________________________________
