שופטת בית משפט לענייני משפחה בת"א, איריס אילוטוביץ'-סגל, קיבלה עתירה נגד היועמ"ש והוציאה צו הורות פסיקתי לתאומים שנולדו במסגרת הליך פונדקאי. השופטת קבעה שבנסיבות החריגות ניתן ליתן צו אימוץ פסיקתי "מקוצר", במסגרתו "דלגו" על השלב הראשון של ההכרזה של בר אימוץ ועברו ישר לשלב השני וניתן פסק דין לאימוץ. "יש להתאים את הוראות החוק למציאות אשר שינתה פניה בראי טובת הקטינים שלפניי, וזאת עד לתיקון של המחוקק", כתבה השופטת בפסק הדין.
על פי העתירה, מדובר באשה חשוכת ילדים, אשר ניסתה במשך שנים להביא ילדים לעולם אך ללא הצלחה. וכך בגיל חמישים, ארזה מזוודה ונסעה לארצות הברית. שם, באמצעות פונדקאית, תרומת זרע ותרומת ביצית הצליחה להגשים את חלומה והפכה אמא לתאומים, כנגד כל הסיכויים.
מיד בסמוך לאחר לידת הקטינים ניתן פסק דין בארצות הברית אשר מנתק את הקשר בין הפונדקאית לבין התאומים והקובע את ההורות של התובעת שלקטינים אין הורה אחר זולת התובעת. התובעת עתרה נגד היועמ"ש בשל הנסיבות החריגות ליתן צו אימוץ פסיקתי "מקוצר", במסגרתו תדלג על השלב הראשון של ההכרזה של בר אימוץ וישר לתת פסק דין לאימוץ.
מנגד טענה המדינה כי התובעת עשתה דין לעצמה לאחר שנקטה בהליך פונדקאות עצמאי בחו"ל, במסגרתו נולדו שני קטינים, אליהם אין לתובעת כל קשר גנטי או ביולוגי. עתה, עותרת התובעת לכינון הורותה מכוח העובדה, שהיא זו אשר יזמה את ההליך ממנו הגיעו הקטינים לעולם.
בכך, מבקשת התובעת להציב עובדה מוגמרת לפני רשויות מדינת ישראל, ולהסדיר המצב שיצרה. לטענת היועמ"ש הדין הישראלי אינו מאפשר לקבוע הורות בנסיבות הקיימות. בהעדר קשר גנטי או ביולוגי בין התובעת לבין הקטינים ובהעדר קיומה של "זיקה לזיקה". כינון יחסי ההורות אפשרי אך ורק באמצעות הליך אימוץ – על פי הוראותיו של חוק אימוץ ילדים.
השופטת כאמור שקיבלה באופו חריג את עתירת התובעת כתבה בהחלטתה כי בית המשפט נדרש לעיתים להיות יצירתי ולהתאים את המשפט ליצירות האדם, בפרט כאשר הדין נשאר מאחור ואינו צועד עם קדמת יצירת האדם, וכלל לא צפה את "הנולד".
"טכנולוגיות הפריון החדשות", כתבה השופטת בהחלטתה, "מחייבות את בתי המשפט להתמודד עם סוגיות משפטיות, חברתיות ואתיות מורכבות וחדשות, הכוללות מטבען גם את הסוגייה של הגדרת הורות וגבולותיה. כפי שציינתי לא פעם – המשפט צריך להתאים עצמו למציאות המשתנה ולעשות שימוש במירב הכלים העומדים לרשותו לצורך מציאת פתרון לסוגיות החדשות. לא ניתן להתעלם מכך שאותן טכנולוגיות הולדה, הרחיבו את מעגל האנשים אשר יכולים להביא ילדים לעולם ללא צורך בקשר ביולוגי, ובהתאם את מעגל האפשרויות. בנסיבות המתוארות, ומשעה ש"המודל הקלאסי" של הורות אינו מהווה עוד את המודל היחידי לבניית תא משפחתי, נוצר פער משמעותי בין המציאות לבין הדין הנוהג – אשר אינו מאפשר להכיר באותם קשרי הורות, שכן הם אינם נופלים לגדרו של אחד מההסדרים הרלוונטיים הקיימים בחוק".
לדברי השופטת, אמנם, על פי הדין בישראל, אם יחידנית אינה יכולה לעשות שימוש בביצית של אישה אחרת במסגרת הליך פונדקאות בהעדר קיומו של קשר גנטי לילד. לצד האמור – הוראות החוק הרלוונטיות אינן אוסרות על הבאת ילדים בכל מדינה אחרת וזאת, על פי הדין החל באותה המדינה. משכך, ולאחר שמיצתה התובעת את כלל ההליכים אותם היה באפשרותה לבצע על פי הדין החל בישראל – פנתה היא לביצוע הליך ההולדה בארצות הברית באופן חוקי לחלוטין על פי הדין החל במדינת אורגון שם בוצע ההליך. הזמנים השתנו, ומאז חוקק חוק האימוץ בשנת 1981 חלו תמורות בחברה.
"בתי המשפט", כך לפי פסק הדין, "נדרשים חדשות לבקרים ליתן פתרונות יצירתיים למקרים היצירתיים המתדפקים על דלתו, כדוגמת צו הורות פסיקתי. החלת הוראות לשון חוק האימוץ כפשוטן אינן תואמת את המציאות אשר השתנתה. הניסיון המאולץ לכפות אותן ככתבן וכלשונן על המקרה שלפניי עשויות להיות השלכות על מגוון היבטים וליצור כאוס – משל 'אפקט הפרפר'. משכך, יש להתאים את הוראות החוק למציאות אשר שינתה פניה בראי טובת הקטינים שלפניי, וזאת עד לתיקון של המחוקק", סיכמה השופטת.
_________________________________________________
