שופט בית משפט השלום במסעדה, רונן פיין, הורה לאדם אשר הגיש תלונה ללשכת עורכי הדין נגד עורך דין שלו הפסיד במשפט, לפצות את הלקוח של אותו עורך דין ב-25 אלף שקלים, מאחר וכלל בתלונה ללשכה ביטויים קשים נגדו. השופט פיין דחה את התביעה של עורך הדין.
לפני כשנתיים הגיש הנתבע תלונה ללשכת עוה"ד במחוז צפון כנגד עורך דין ובהחלטת ועדת האתיקה של לשכת עוה"ד, הוחלט לגנוז את התלונה מחוסר עבירה. לאחר הגניזה הגיש עורך הדין והלקוח שלו תביעה לפיצוי שכל אחד מהם בטענה לפרסום ביטויים פוגעניים במסגרת התלונה, בניגוד לחוק איסור לשון הרע. לטענת התובעים, התלונה מהווה פרסום לשון הרע כנגדם כקבוע בחוק. לטענתם התלונה פורסמה לאדם מחוץ לתובעים, ונחשפו אליה אנשים רבים ובהם עורכי דין וחברים למקצוע ושאר עובדי הלשכה ולמצער היה סיכוי שכך יהיה.
בין השאר נכתב בתלונה ביטויים מכפישים, משמיצים, מעליבים שנועדו לפגוע בכל אחד מהם בנפרד ובאופן אישי, בביטויים ביחס ללקוח שזכה בפיצוי היו שהוא נוכל ורמאי ומוגדר כחלאת המין האנושי. "…החייב. ניצל רגע של העדר תשומת לב של המתלונן. כאשר המתלונן בחברת אנשים. גנב החייב את הטיוטה שהכין המתלונן. ואת המסמך", נכתב נגד הלקוח שזכה ואילו נגד העורך דין נכתב בתלונה: "העו"ד השלים את החסר במסמך הגנוב. שהוגש להוצאה לפועל…. שלא הורשה ולא היה מוסמך לעשות פעולה זו… המתלונן לא העריך די את ערמומיותו של העורך דין ומעשיו גובלים בפלילים. בעד בצע כסף…".
נטען כי במסגרת התלונה השמיץ הנתבע את התובעים בצורה קשה, מכוערת ושקרית. לטענתם, דרכו של הנתבע להשמיץ ולבזות ללא מעצור כאשר בעצם "הוא פוסל במומיו". לטענת התובעים, הם נפגעו קשות מהפרסומים, יוקרתם הושפלה, נגרם להם סבל וצער ועגמת נפש.
לטענת הנתבע, התלונה הוגשה בתום לב מובהק, לאחר שחויב בפסק דין בביהמ"ש בטבריה בתשלום פיצוי לתובע בסך של 40 אלף שקלים ומשלא הייתה לו אפשרות להפקיד ערובה בבית המשפט המחוזי כדי שישמע ערעורו על פס"ד טבריה, לא נותרה בידו ברירה, אלא לפנות לגוף הממונה או המפקח על העורך דין, בתקווה שזה ייעשה צדק עמו ויבדוק התנהלות הדברים בהליכים כנגדו.
בסיכומים מטעמם טענו התובעים כי הנתבע רגיל להשמיץ בכל כתב בית דין ביודעו שהוא חסין, לשיטתם, תלונה ללשכת עורכי הדין אינה חוסה תחת הגנה זו, באשר הנתבע הגיש התלונה בחוסר תום לב, בידיעה כי אין אמת במעשים המיוחסים בה לעורך דין והוא גם לא האמין במה שכתב. הנתבע סימן אותם כיעד לחיסול כלכלי, חברתי ומקצועי. לדידם, "התלונה הוגשה במטרה אחת בלבד והיא להתנקם בערך דין, לפגוע בו ולהרתיע אותו מלייצג צדדים בהליכים משפטיים כנגד הנתבע".
השופט דחה את התביעה שהוגשה נגד עורך הדין אך קיבל את התביעה נגד הלקוח שלו וכתב בהחלטתו: "לעניות דעתי, בענייננו לא נגרם ללקוח נזק המצריך השבת מצב לקדמותו, אלא הכרה בפגיעה עצמה. סבורני כי בנסיבות הסכסוך כאן, תכלית פסיקת הפיצוי ללקוח, היא חינוכית, ועיקרה הרתעת הנתבע שלא ישוב ויפגע בשמו של אדם בכלל ושל הלקוח בפרט. מדובר בשני אלמנטים של 'פרסום' (הביטויים הפוגעים הנ"ל), במסגרת מכתב התלונה הנ"ל, לא בסדרת פרסומים ובהיקף 'פרסום' מוגבל יחסית וזאת בניגוד לפרסום בעיתונות או לפרסום במסגרת רחבה יותר ובעלת משמעות ציבורית".
"מנגד", הוסיף השופט, "לא ראיתי כל התנצלות מצדו של הנתבע או הבעת חרטה בדרך כלשהי. הנתבע ניסה להצדיק הביטויים הפוגעים לא עשה דבר לרכך עצמת הפגיעה של הלקוח, נהפוך הוא. אם דעתי תשמע, בסופו של דבר, הפתרון האמיתי לסכסוך המתמשך בין הצדדים לא יימצא בדין אלא בפשרה, לא במאבק עיקש אלא בוויתורים, והבנה כי רק הליכה בדרך שונה תביא לתוצאה שונה לפיה הצדדים כולם יצאו נשכרים. אלה אם כן מטרתם של הצדדים היא לכלות זמנם בבתי המשפט, עד תום ימיהם".
_________________________________________________
