שופטי בית משפט העליון, ברשות אב בית הדין, השופט ניל הנדל, דחו ערעור של נאצר שוא, שהורשע ברצח בכוונה תחילה, של אשתו, הואידה שוא ז"ל, במהלך נסיעתה עם המערער חזרה לביתם לאחר ביקור משפחתי. "גם אם גרסתו הייתה נכונה, טענת איבוד שליטה אינה מתיישבת עם אורך הזמן של מעשיו, ולכל הפחות היה עליו להפסיק את האלימות לפני הזירה השנייה ולכן גם לפי הדין החדש אין הוא עומד בתנאי הקנטור", נכתב בפסק הדין.
על פי המתואר בכתב האישום, בליל הרצח, לאחר שעת חצות, שבו בני הזוג מביקור אצל אחות המערער בבידיא שבשומרון ונסעו ברכבם בכביש 505 מזרחה. בשלב מסוים, נאצר עצר את הרכב בשולי הדרך, ירד מהרכב והחל לחבוט בראשה של המנוחה ובגופה שוב ושוב בעוצמה רבה באמצעות משקולת ברזל ואבנים שהיו בצד הדרך. לאחר מכן כיסה המערער באדמה את המשקולת המגואלת בדם. המנוחה זעקה לעזרה, והמערער הכניס אותה לרכב והמשיך בנסיעתו.
לאחר נסיעה קצרה עצר שוב בשולי הדרך, הכה מחוץ לרכב את המנוחה בראשה ובגופה בעוצמה באמצעות אבנים וגרר אותה בחזרה לרכב.
הנאשם, כך לפי הרשעתו, המשיך בנסיעה קצרה ועצר בשלישית בשולי הדרך, הוציא את המנוחה מהרכב והניח אותה על הקרקע, חיבר המערער אזיקונים זה לזה וכרך אותם בחוזקה סביב צוואר המנוחה. בהמשך הוא חתך חתכים בזרועותיו ובגופו, ולאחר מכן, התקשר למגן דוד אדום ומסר בכוונה הודעה כוזבת על שוד אלים בידי אלמונים שעצרו את הרכב, שדדו את כספו, הכו את המנוחה והניחו על צווארה אזיקונים, בעוד שהוא ניסה להצילה.
בית המשפט המחוזי מרכז–לוד הרשיע את שוא בביצוע עבירה של רצח בכוונה תחילה, ובעבירות של שיבוש מהלכי משפט ומסירת ידיעות כוזבות והושת עליו עונש של מאסר עולם וכן פיצוי לילדי המנוחה בשיעור המרבי הקבוע בחוק. שוא השיג על הרשעתו ברצח וביקש להמירה להרשעה בהריגה. לשיטתו, התנהגות המנוחה עד להמתתה בידיו – קללותיה, העובדה שהיא השפילה אותו והיכתה אותו עלתה כדי קנטור ולא הוכח כי התקיימה בו כוונה להמית את המנוחה.
עוד נטען כי היחסים בין המערער למנוחה היו טובים, בפרט ביום האירוע, ולא היה לו מניע כלשהו לרצוח אותה, באופן המחליש את ראיות המדינה וכי יש לקבל את גרסתו, שכן התנהלותו בסמוך לאחר המעשה וראיות שונות מצביעות על איבוד עשתונות מצידו ועל המצוקה הקשה בה היה נתון, ולא ניתן ללמוד מהם על תכנון המעשה מראש, כנדרש ביחס לעבירת הרצח.
הרכב השופטים כאמור לא קיבלו את הערעור ודחו אותו כאשר צוין בהחלטה כי המערער נקט אלימות קשה כלפי המנוחה בשתי הזירות ובין לבין המשיך בנסיעה איתה וגם אם גרסתו הייתה נכונה, טענת איבוד שליטה אינה מתיישבת עם אורך הזמן של מעשיו, ולכל הפחות היה עליו להפסיק את האלימות לפני הזירה השנייה ולכן גם לפי הדין החדש אין הוא עומד בתנאי הקנטור.
"ריבוי מעשי האלימות", נכתב בפסק הדין, "כלפי המנוחה וריבוי הפגיעות בה, השימוש באבנים ובמשקולת – שני סוגים של אמצעי המתה מכאיבים – לצד חנק באזיקון; אורך הזמן של מעשי האלימות, לכל הפחות מהעצירה בזירה 1, עבור בנסיעה לזירה 2 ועד למותה של המנוחה במהלך העצירה שם; ולצידם העובדה כי המערער עשה את כל אלו לאשתו, אם ילדיו – כל אלו ממלאים את דרישת הסעיף. צירוף מאפיינים אלו מעלה את מידת האכזריות שבמעשי המערער לדרגה גבוהה יותר מזו שברוב הגדול של מעשי הרצח שבאים לפני בתי המשפט".
השופט הנדל הוסיף: "אדגיש כי המונח 'באכזריות מיוחדת' מעניק שיקול דעת רב לבתי המשפט, ואפשר כי רצוי לקבוע אמות מידה מנחות ליישומו. זאת רצוי לעשות לאחר שבתי המשפט יצברו ניסיון ביישום נסיבה מחמירה זו. בנסיבות דנן, לא יכולה להיות מחלוקת באשר להתקיימותה של הנסיבה המחמירה".
______________________________________________
