הרכב שופטי בית משפט המחוזי בתל אביב, בראשות השופטת עינת רביד, קיבלה ערעור של ארבעה אחים שביקשו השבת זכות בעלות על חנות ביפו, לפי דיני עשיית עושר וזאת לאחר שאחיהם העביר על שמו ולא על שם אימם זכות בעלות בחנות וקבעה כי ארבעת האחים הם בעלי זכות הבעלות בחנות בהתאם לצווי הירושה שניתנו אחר הוריהם המנוחים. השופטת גם חייבה את האח שרשם את החנות על שמו בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 40 אלף שקלים.
המערערים טענו שלאחר פטירת אימם, התגלה להם לתדהמתם שאחיהם לא העביר על שם אימם את זכות הדיירות המוגנת שהוא מכר להוריהם המנוחים ובנוסף, הוא רכש "מאחורי גבה" של המנוחה את זכויות הבעלות בחנות בשנת 1991. לטענתם, האח ניצל את העובדה שהחנות לא נרשמה ע"ש אימם המנוחה על מנת לרכוש מעמידר את זכות הבעלות, למרות שבאותה עת, הוא כלל לא היה בעל זכות לדיירות מוגנת ולפיכך הוא לא היה זכאי לרכוש את החנות בהנחה מעמידר. בנוסף נטען שהמנוחה שילמה את סכום הרכישה על פי ההסכם לאח והוא כשלוחה וכנאמן שלה, רכש עבורה את החנות.
לפיכך, עתרו האחים שבית המשפט ייקבע שזכות הבעלות בחנות שייכת להם כיורשי המנוחים ועל האח להעבירה אליהם ולחילופין עליו לשלם להם את שווי הבעלות בחנות בהתאם להערכת שמאי. לחלופי חילופין הם ביקשו להשיב להם את כספי התמורה שהמנוחים שילמו לו על פי הסכם מכירת הדיירות המוגנת, בערכם הריאלי.
האח טען בכתב הגנתו שיש לדחות את התביעה מחמת התיישנות. בנוסף טען שרכישת זכויות הדיירות המוגנת ע"י ההורים המנוחים לא הושלמה, מאחר שלא שולם לעמידר חלקה בדמי המפתח ולא התקבלה הסכמת עמידר למכירת זכויות הדיירות המוגנת – שהיוותה תנאי בהתאם להסכם המקורי. כמו כן הוא טען שהאם המנוחה מעולם לא פנתה אליו על מנת שייגש איתה לעמידר להעביר את זכויותיו על שמה ולא היתה לו כל חובה לפעול על מנת להעביר את הזכויות על שמה. לדבריו, כשעמידר פנתה אליו והציעה לו לרכוש את זכות הבעלות בחנות בהנחה, הוא דיווח על כך למנוחה והציע לה להסדיר את תשלום דמי המפתח לעמידר ולרכוש את זכות הבעלות במסגרת המבצע שערכה עמידר. לטענתו, המנוחה אמרה לו שהיא לא מעוניינת לשלם לעמידר דבר על מנת לרשום את זכויותיה כדיירת מוגנת בחנות והיא אף לא מעוניינת לרכוש את זכות הבעלות.
עוד הוסיף האח, כי האם הציעה לו לרכוש את זכות הבעלות, להפוך לדיירת מוגנת שלו ולהמשיך להשכיר את החנות בשכירות חופשית. לגרסתו, אימו המנוחה ידעה היטב שהוא מתעתד לרכוש את זכות הבעלות בחנות, היא הסכימה לכך והוא רכש את זכות הבעלות בהסכמתה המפורשת של המנוחה. עקב כך, הוא שילם מכיסו את תמורת הבעלות שדרשה עמידר ולכן החנות שלו ואין למערערים כל זכות בה.
לגרסת האח, לאור הוראות חוק הגנת הדייר, משנפטרה האם ואף אחד מילדיה לא נכנס לקריטריונים הקבועים לחוק הגנת הדייר, אין הם זכאים להירשם אף כבעלי זכות דיירות מוגנת בחנות, מאחר שזכות זו לא עוברת בירושה ואין להם שום זכות בחנות. בנוסף טען שטענת אחיו שהוא קנה את החנות כשלוח של המנוחה וכנאמן שלה, לא הוזכרה בכתבי בי דין ומדובר בהרחבת חזית אסורה בנוסף לכך שהטענה אינה נכונה.
בית משפט השלום, דחה את תביעת האחים שביקשו שיוצהר שהם הבעלים של החנות וקבע שהאח חב בהשבת השקעת המנוחים בנכס בהתאם לתחשיב שנקבע. וכאמור, האחים לא השלימו עם פסק הדין והגישו ערעור. בנוסף, המערערים הגישו בקשה לצירוף ראייה חדשה בערעור, שהיא עדותו של אחי המנוחה שלטענתם סירב להעיד בבית המשפט קמא ורק לאחרונה אחרי תחנונים רבים מצדם, נעתר לבקשתם להעיד בהליך ולתמוך בגרסתם שהמנוחה העבירה לאח את הכסף לצורך רכישת זכות הבעלות בחנות.
הרכב השופטים, כאמור החליט לבסוף, לבטל את פסק הדין של בית משפט השלום, וקבע כי המערערים הם בעלי זכות הבעלות בחנות בהתאם לצווי הירושה שניתנו אחר הוריהם המנוחים, זאת בכפוף להשבת הסכום ששילם אחיהם לעמידר עבור רכישת זכות הבעלות, בצירוף הצמדה וריבית כחוק שזה כ-11 אלף שקלים.
"שגה ביהמ"ש קמא", נכתב בפסק הדין, "שעה שהורה על השבת השקעות המנוחים בלבד ולא הורה על העברת זכות הבעלות למערערים. אני סבור שיש להורות על רישום זכות הבעלות בחנות על שם המערערים יורשי המנוחה".
חבר ההרכב, השופט נפתלי שילה, הוסיף: "האח טוען שלמנוחה לא היה במועד הצעת עמידר בשנת 1991, את הכסף הנדרש לרכישת זכות הבעלות ולכן לא מגיע לה ולבאים מכוחה זכות הבעלות. ברם, משנקבע שהוא הסתיר את ההצעה מהמנוחה ורכש את הזכות מעמידר בהתבסס על מצג שווא, עליו רובץ נטל ההוכחה שלמנוחה לא היה את הכסף הנדרש במועד זה והוא לא הוכיח זאת. התנהלותו של האח מנעה ממנה את האפשרות לרכוש את זכות הבעלות ועליו להעביר ליורשי המנוחה את זכות הבעלות שבדרכי מרמה הוא מנע מהמנוחה לממש בחייה".
_________________________________________________________________________________________
