שופט בית משפט לענייני משפחה בתל אביב, מרדכי (מוטי) לוי, דחה תובענה בו התבקש להצהיר שהתובעת היא הבעלים היחיד ובעלת הזכויות הבלעדיות בנכס שקיבלה במתנה מאחיה, אף שהוא הוריש את המקרקעין לבתו בטרם נפטר. השופט לוי דחה את התביעה למרות שהעסקה בין האחים הושלמה כחוק במלואה, במועד ובכתב והן בדיווח לרשויות המס. התובעת חויבה בהוצאות בגובה 35.
לטענת התובעת, בינה לבין אחיה המנוח נחתמה עסקת מכר ללא תמורה להעברת הנכס מהמנוח אליה, טענה שנטענה ללא ציון מועד החתימה ולא צורף מסמך המתקף זאת, במסגרתה העביר המנוח אליה את מלוא זכויותיו בנכס והיא קיבלה את מלוא הזכויות.
העסקה דווחה לרשויות המס, אולם בשל טיב היחסים בינה לבין המנוח לא "אצה לה הדרך" להשלים הרישום וזו לא נרשמה בלשכת רישום המקרקעין. בתביעה נטען כי בהתעלמות מעסקת המתנה ובהיות המשיבה, בתו של המנוח, יורשתו, נרשמה הירושה, גם ביחס לנכס והיא נרשמה כבעליו לפני 6 שנים.
לטענת התובעת, במסגרת עסקת המתנה נחתם ייפוי כוח בלתי חוזר, מחודש אוקטובר 1988, אשר בו הורה המנוח לעורכי הדין עמיצור חיימובסקי או דב רוסיינסקי להיות באי כוחו ולפעול בשמו "להעביר על שם אחותי או לפקודתה את מלוא זכויותי בנכס הידוע כבית ומגרש" בתצהיר מתנה נכתב כי הוא מעביר ללא תמורה לאחותו את מלוא זכויותיו בנכס וכן "העברת הנכסים היא ללא תמורה ובמתנה".
משכך טענה המבקשת כי המנוח העביר לה את הנכס במתנה. היא התגוררה בו שנים ארוכות עוד לפני שהועבר אליה והיא עדיין מתגוררת בו-פרק זמן של כ- 30 שנה ולא צפתה שתהא בעיה או תקלה בהשלמת ההעברה ולכן "לא פעלה בחיפזון להשלמת הרישום בלשכת רישום המקרקעין".
העסקה הושלמה כחוק במלואה, במועד ובכתב והן בדיווח לרשויות המס. המבקשת בנתה את הנכס על הקרקע יחד עם בעלה דאז, בידיעת המנוח וזה האחרון התארח בחייו מספר רב של פעמים בנכס, חתם על תוכניות הבניה בהתאם לחוק הואיל וטרם הועברה הקרקע על שם המבקשת.
לטענת התובעת, אחייניתה מנסה להתנער מעסקת המתנה ומנסה למנוע ממנה לעשות שימוש בנכס, פוגעת בזכויותיה הקנייניות, והגם שהיא מודעת לזכויות של המבקשת היא מנסה בחוסר תום לב למנוע הרישום ולהשתלט על הנכס.
מנגד טענה בתו של המנוח, כי בין הצדדים נחתם הסכם פשרה שקיבל תוקף של פס"ד, שם הסכימו הצדדים כי בעניין עיזבונו של המנוח יחול צו הירושה. לטענת הבת ביחס לייפוי הכוח משנת 1988 נטען שהובהר בהליך האחר שלעת כתיבתו היה המנוח בהליכי גירושין מרעייתו דאז, אם המשיבה, והוא ניסה להסתיר ממנה את רכושו.
המנוח, טענה, סמך על אחותו שתשמור את רכושו עבורו ועם השלמת הליך הגירושין בטלה מטרת קיומו של אותו ייפוי כוח. זאת, ועוד, לא בכדי לא נעשה שימוש בייפוי כוח זה אל מול רשויות המס בשנת 1996 אלא בייפוי כוח אחר משנת 1981. כך, תוקפו שלייפוי כוח זה משנת 1981 פג בשל חלוף 10 שנים ממועד חתימתו. "כל העת הייתה המבקשת מוקפת בעורכי דין. לו היה ממש בטענותיה הייתה פונה לעורך דין ומשלימה את העברת הזכויות על שמה או רושמת הערת אזהרה", נכתב על ידי הבת בתגובתה.
השופט לוי, כתב בהחלטתו כי במהלך הדיון הוצג המקור של תצהיר המתנה, מסמך זה נושא תאריך 26 במאי 1991 ובתחתית המלל שתי חתימות. האחת של המבקשת והשנייה לכאורה של המנוח, אולם באותו זמן הוא בכלל היה בחו"ל,
"התובענה שלפני", כתב השופט בהחלטתו, "היא למתן פסק דין הצהרתי ברכוש. מקורו של סעד זה הוא בדיני היושר הדורשת מהעותר, בין היתר, תום לב, ניקיון כפים והגשת התובענה ללא שיהוי. בית המשפט יירתע מלהעניק סעד הצהרתי לתובע, שהתנהגותו בנושא המשפט לוקה בפגמים של שיהוי, חוסר תום לב והיעדר ניקיון כפיים".
השופט לוי הוסיף: "מצבר הראיות שלפני עולה תשתית שדי לי בה כדי לדחות את התביעה. אדגיש שלגישתי איני צריך להמשיך ולקושש עוד ועוד ראיות על מנת לנסות ולתמוך בטענות המבקשת, או להפריכן, כאשר טענות הבסיס אשר מועלות על ידה ליצירת הזכות הנטענת אינן מתקיימות. בשים לב לאמור משעה שמסמכי ההענקה האמורים לא הקימו למבקשת את הזכות הנטענת, לאור סימני השאלה הרבים העולים מהמסמכים והעובדה שהמבקשת לא עשתה דבר בעניין משך שנים רבות (כזכור החוק עוזר לערים ולא לנרדמים) הרי שמתייתר הדיון בטענתה שהענקת המתנה הושלמה".
