שופטת בית משפט השלום בחדרה, הדסה אסיף, דחתה תביעה של ישראלית המתגוררת עשרות שנים בקנדה, נגד רשות האכיפה והגבייה ועורך דין של רשות השידור, שלטענתה גרמו לה לנזק לאחר שפתחו נגדה בהליכי גבייה על חוב לרשות השידור. השופטת אסיף קבעה שלא ההוצאה לפועל ולא בא כוח רשות השידור התרשלו בתפקידם.
על פי התביעה, בסופו של ביקור בארץ, היא הגיעה לשדה התעופה בן גוריון על מנת לשוב לקנדה, שם היא מתגוררת בקביעות מאז שנת 1987. לטענתה, בביקורת הגבולות נאמר לה שיש צו לעיכוב יציאתה מן הארץ. במהלך הבדיקה נודע לה שהצו הוצא על ידי רשם ההוצאה לפועל בחיפה, כחלק מההגבלות שהוטלו עליה בתיק הוצאה לפועל שבו ייצג העורך דין את הזוכה, רשות השידור.
תיק ההוצל"פ נפתח לגביית חוב נטען של כ- 7,000 שקלים לרשות השידור, אלא שלטענת התובעת אין ולא היה לה חוב כזה. בסופו של דבר, ולאחר מספר שעות, עלה בידי התובעת לשלם את החוב הנטען, והיא טסה לקנדה.
לטענת התובעת, הגבלת יציאתה גרמה לה "לעוגמת נפש מרובה, ולפגיעה קשה בשמה הטוב". לטענתה, היא זכאית לפיצוי על פי החוק, גם ללא הוכחת נזק. התובעת הפנתה את תביעתה כנגד רשות האכיפה והגביה וכנגד עורך הדין שייצג בהליכי ההוצל"פ את הזוכה.
השופטת אסיף קבעה כי אין לה ספק שנגרמה לתובעת אי נעימות, בכך שהיא הגיעה לנמל התעופה וגילתה שצו עיכוב יציאה מונע ממנה לטוס. אולם על מנת לזכות בתביעתה, על התובעת היה להוכיח כי התקיימו יסודות העילה שמכוחה היא תובעת. ומאחר ומדובר בתביעה בעילה של לשון הרע לא התקיימות היסודות לקיומה של עילה זו.
"אני מקבלת את טענת התובעת", כתבה השופטת אסיף בהחלטתה, "לפיה צו עיכוב יציאה נגדה, עלול להשפיל אותה או לבזותה, מאחר שהצו מציג אותה כמי שמתחמקת מתשלום חובותיה. בתי המשפט קיבלו טענות דומות גם במקרים של צווי עיקול".
השופטת הוסיפה: "הרציונל, העומד בבסיס החסינות מפני הגשת תביעה, אשר העניק המחוקק בסעיף 13 לחוק, הוא הצורך לאפשר לעובדי הרשות המוסמכת לעשות מלאכתם ללא חשש מפני תביעת לשון הרע, בגין דברים שאמרו או כתבו במסגרת מילוי תפקידם והסמכויות הנתונות להם ע"פ חוק… המכתב שנשלח אליה בדואר רשום, לא רק שזו הייתה כתובתה הרשומה של התובעת, התובעת גם לא הוכיחה שהיא מסרה למשרד הפנים הודעה על שינוי הכתובת הזו, או הודעה על כך שהיא עוזבת את הארץ לצמיתות".
השופטת התייחסה בפסק הדין גם לשאלה אם החוב לרשות השידור הוא אכן של התובעת. "התובעת", ציינה, "לא הכחישה שהיא החזיקה במקלט טלוויזיה ורק טענה שלא רכשה כזה לאחר שעזבה את הארץ. למעשה, התובעת הודתה שהיה בביתה מקלט טלוויזיה והיא אף שילמה לאורך זמן את אגרת הטלוויזיה בגינו".
עוד נכתב: "היא אמנם טענה שזרקה את המקלט כשעזבה את הארץ, לטענתה בשנת 1987, אך הודתה שלא מסרה על כך הודעה מתאימה. בנסיבות האלה, לא מצאתי שניתן לקבוע שהנתבע התרשל כלפי התובעת, בכך שטיפל בגביית החוב מהתובעת , כפי שמרשתו, רשות השידור, הורתה לו לעשות". לאחר דחיית התביעה, הורה בית המשפט לתובעת לשלם לנתבעים הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסכום של 14 אלף שקלים.
________________________________________________________
