רשמת בית המשפט בנתניה, אפרת רחלי מאירי, קבעה כי בעל רכב שרכבו הוצת והאש אחזה גם ברכב סמוך אליו, לא יצטרך לפצות את בעל הרכב הנוסף שנפגע, למרות שזאת לא פעם ראשונה שפוגעים ברכבו בזדון. "קיים קושי להטיל על הנתבע חיוב כלשהו, שהרי כל עוד מותר לו לחנות בחניה ציבורית – וכי מה נלין עליו ?", ציינה הרשמת בהחלטתה.
על פי התביעה שהוגשה, נגד בעל הרכב שהוצת בנתניה, בעת השריפה המשטרה התקשרה לתובע על מנת שיזיז את רכבו שחנה בצמוד לרכבו של הנתבע והגם שהלה הגיע במהירות האפשרית, האש כבר פגעה גם ברכבו. באותו הרגע, מנעו כוחות כיבוי האש מהתובע להתקרב לרכבו. כתוצאה מכך, נגרמו לתובע נזקים שהוערכו על ידי חוות דעת שמאי בגובה של כ-24 אלף שקל. בנוסף, הרכב ספג ירידת ערך בגובה 2,000 שקל.
לפי תביעתו של התובע, שני הרכבים חנו זה לצד זה בחניה ציבורית ברחוב בו השניים מתגוררים. חברת הביטוח של הרכב שהוצת הכירה באירוע כאירוע ביטוחי וכנזק בזדון ופיצתה את הנתבע עקב הביטוח המקיף אותו רכש. על כן, טוען התובע, כפועל יוצא עליה להכיר בתביעתו משהוא נפגע צד ג' באירוע, אולם היא סייגה את הפיצוי עבורו ומאחר ואין לו ביטוח מקיף הוא לא פוצה.
הדיון עצמו נסוב סביב החלת סעיף 39 לפקודת הנזיקין, לפיו בעל הרכב וחברת הביטוח שלו, אחראים לפגיעה ברכבו. התובע הדגיש כי אין זו הפעם הראשונה בה רכבו של הנתבע ניזוק בזדון. מספר חודשים קודם לאירוע מושא התביעה, הגיח אדם ושפך מלט על רכבו של הנתבע וגרם לו נזק רב וגם בפעם זו הכירה חברת הביטוח באירוע ופיצתה אותו עבור הנזקים שאירעו. למרות זאת החליטה חברת הביטוח להמשיך ולבטח את הנתבע.
נקודת המוצא של התובע הייתה כי הנתבע אמור לצפות פגיעה ברכבו דווקא בשל האירוע הקודם, בבחינת היותו של הנתבע "שור מועד" עת הוא מסכן את סביבתו ולהימנע מלהחנות אותו במקום שעלול היה לגרום נזק לאחרים אלא להחנותו בחנייתו הפרטית של ביתו. מקום והדבר לא נעשה על ידו, הרי שהוא התרשל, כך לפי התביעה.
חברת הביטוח, מנגד, ביקשה לדחות את התביעה. גרסתה אינה חולקת על קרות האירוע אולם, לפי נציגיה – אין מקום לתחולת סעיף 39 לפקודת הנזיקין. זאת, משאין כל ראיה שלנתבע ישנה רשלנות כל שהיא בקרות האירוע. לפי חברת הביטוח, בעת האירוע שהה הנתבע ביחד עם רעייתו בחו"ל.
הרשמת רחלי מאירי, ציינה בהחלטתה, כי מבחינתו של התובע, הוא אמור להיפרע ממי שגרם את הנזק, ומקום בו לא ניתן לאתר את המצית כי אז מבעליו של הרכב ממנו יצאה האש, ואין הוא צריך להוכיח את רשלנותו של נתבע 1 כדי לזכות בסעד.
אולם, כך לפי פסק הדין, העוולה המשפטית שיש לבחון היא התרשלות וזאת על פי החלטת השופטת לא הייתה במקרה הזה מאחר ולבעל הרכב מותר להחנות את מכוניתו בחניה ציבורית כפי שעשה. "אין כל איסור נורמטיבי כי הנתבע לא יחנה מחוץ לביתו – בין אם בתשלום ובין אם לא בתשלום. מדובר בשכונת מגורים של בתים פרטיים בנתניה, רחוב הולנדי, כך שהחניה מחוץ לבית היא צמודה לבית בכל מקרה, כך שההבדל הוא לא משמעותי לו הייתה מתפרצת האש", כתבה הרשמת.
בפסק הדין נכתב עוד: "אני קובעת כי הסיכון כן היה צפוי ביחס לפגיעה ברכושו או בחייו של הנתבע אולם הסיכון לא היה צפוי ביחס להצתת רכבו ועל כן ניתק הקשר הסיבתי".
___________________
