הרכב שופטי בית הדין הארצי לעבודה בראשות סגן הנשיאה, השופט אילן איטח, דחו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי ירושלים, שבו חויבה המועצה הדתית בית שמש לשלם לרב שמעון ביטון מענק שנים עודפות בסך 359 אלף שקלים, עד הגיעו לגיל 80.
בית הדין הארצי קיבל את טענתם של עורכי דינו של הרב ביטון, עו"ד מיכאל שטרית ועו"ד דוד לוק, שתשלום המענק יבוצע בהתאם לשנים שעבד העובד בפועל ולא רק כפי שהמדינה קבעה, עד גיל 70.
הרב ביטון עבד במועצה 49 שנים ו-9 חודשים, החל מחודש יולי 1965 ועד לפרישתו מעבודה בשנת 2015.
תחילה עבד במחלקת הכשרות, ובאוגוסט 1984 נבחר לתפקיד רב העיר בית שמש, ובתפקיד זה כיהן עד לפרישתו. בחודש דצמבר 2007 אישרה מועצת הרבנות הראשית, לבקשת המועצה, להאריך את כהונתו בתפקיד בחמש שנים נוספות, עד הגיעו לגיל 80. בתקופה שבסמוך להגיעו של המשיב לגיל 80, התנהל בין המועצה ובין המשרד לשירותי דת שיג ושיח בנוגע לפרישת הרב, תוך שהמשרד חזר והדגיש כי העסקת המשיב מעבר לגיל פרישה אינה כדין. בסופו של יום הסתיימה כהונת הרב ביטון כרב עיר בהיותו כבן 81 שנים.
הרב ביטון היה מבוטח בפנסיה תקציבית. עם השלמת 35 שנות עבודה במועצה, צבר את הזכאות המקסימלית לגמלה – 70 אחוזי גמלה. ממועד שהתגבשה זכאותו למלוא הגמלה, המשיך הרב לכהן בתפקידו עוד 14 שנים ו-10 חודשים ואלה היו אמורות להיות השנים העודפות.
במסגרת סיום החשבון עמו עם פרישתו, שולם למשיב מענק שנים עודפות בסך של 133,124 שקלים בגין 3 שנים ו-5.5 חודשים בלבד – התקופה שממועד זכאותו ל-70 אחוזי גמלה ועד הגיעו לגיל 70.
בגין יתר השנים העודפות, כלומר מהגיע המשיב לגיל 70 ועד למועד פרישתו לא שולם לו המענק, וזאת על פי הנחייתו של מר משה דגן, מנהל תחום משאבי אנוש במועצות הדתיות.
בעקבות הסירוב לשלם לו את המענק, הגיש הרב ביטון, באמצעות עורכי הדין מיכאל שטרית ודוד לוק, תביעה נגד המועצה ונגד המדינה, לתשלום המענק עבור השנים העודפות כולן. המועצה טענה שכגוף מתוקצב חל עליה חוק יסודות התקציב, התשמ"ה-1985, וכי היא פועלת לפי הוראות הדין והנחיות המדינה.
המדינה טענה כי יש לדחות את התביעה נגדה מחמת העדר יריבות והעדר עילה, בהיות המועצה מעסיקתו הבלעדית של המשיב, עוד נטען על ידי המדינה כי רב עיר הוא נבחר ציבור ולא עובד ציבור ולכן לא חלים עליו הסכמים והסדרים קיבוציים כגון חוקת העבודה לעובדי הרשויות המקומיות החלה על עובדי מועצות דתיות.
בית הדין האזורי קיבל את התביעה נגד המועצה ברובה המוחלט, וחייב אותה לשלם למשיב את המענק בגין שנות העסקתו עד הגיעו לגיל 80, כאמור בסכום של 359 אלף שקלים.
המועצה הדתית הגישה ערעור על ההחלטה לבית הדין הארצי לעבודה, וכאמור אלה קיבלו את טענת באי כוחו של הרב, עורכי הדין שטרית ולוק, ודחו את הערעור.
הרכב השופטים ונציגי הציבור קבעו כי בשנת 2007 הוארכה כהונת המשיב כרב העיר בית שמש על ידי הגורם המוסמך בדין – מועצת הרבנות הראשית – עד גיל 80, בהתאם לתקנות הרבנים.
"מכאן שכהונתו לאחר גיל 70 ועד גיל 80 היתה לא רק בהסכמה, אלא לפי חיקוק. בהינתן זאת, ומשאין מחלוקת כי המשיב עומד בתנאי הסעיף, בהתאם לנפסק בעניין אביאני בארצי ובשים לב לתכלית המענק, בדין פסק בית הדין קמא כי יש לשלם למשיב את המענק עד גיל 80 ,וזאת מבלי שנדרש במסגרת הליך זה לשאלת הזכאות למענק בגין התקופה שמגיל 80 ועד לפרישתו", נכתב בהחלטה על ידי ההרכב, שהוסיפו: " אשר לטענה על יסוד סעיף 29 לחוק יסודות התקציב – אין בה ממש. שכן, העיקרון הגלום בתשלום המענק הוא מתן פיצוי עבור שנות העבודה שעד לגיל הפרישה האמור שאינן מזכות בגמלה. משתנאי עבודה זה חל גם על עובדי המדינה עד גיל פרישתם, ממילא לא נדרש אישורו של הממונה על השכר לצורך החלתו על עובדי גוף מתוקצב או נתמך עד לגיל פרישתם".
